"מה גן עדן? אתה נשר; תתחיל לעוף!"

"אפרתי תגידי לנשמות יש דרגות?" היא התקשרה ושאלה אותי שוב את סוג השאלות האלה שלה כשמתפרצת בה 'אהבת יהדות' ספונטנית, כזו שלאו דווקא מחזיקה מעמד, אבל את עונה כי את יודעת שכל ניצוץ יהודי, רוחני, מצוותי, מלא פוטנציאל, ושככה מתחילים, ושגם את היית שם פעם, אז תעני כבר, נו תעני. "את שואלת האם יש חלקי נשמות איכותיות יותר ואיכותיות פחות המוחבאות בתוך האנשים? מה את בעצם שואלת?

כי יש זמנים בתוכנו, בהם אנחנו פתאום נהיים מודעים יותר לחלק אלוק ממעל בתוכנו ומבקשים לגעת בו. זה מעין רגע כזה שבו אנחנו מרגישים עוד מרחב בתוכנו. האבסורד הוא שהוא מקום כל כך שלנו אבל לא כולנו מצליחים בחיים להנות מקיומו", ניסיתי.

"שמעתי את מיה טבת דיין", היא המשיכה "היא משוררת ישראלית מדליקה כזאת, אומרת לרוני קובן שכשהתחילה המלחמה היא היתה בסן-דייגו, לימדה באקדמיה, ופתאום הרגישה שיש לה שם סך הכל, הכל. ושאין לה שם איזו סכנה קיומית מאיימת, ושהילדות שלה שמורות, ושהמלחמה כאן בארץ ושהיא בטוחה שם. מצד שני, כן סיפרה על כמה בקמפוסים היה מפחיד להיות יהודי וישראלי באותם ימים, סיפרה על מישהי דווקא נחמדה מהולנד שאמרה לה כשניסתה להבין איך כל החיים מיה חשבה שהם יהיו משפחה קוסמופוליטית כזו, 'אתן לילדות שלי שם בינלאומי, הן ידעו שפות', ההולנדית הסבירה לה, ש – "השנאה שלנו אליכם היהודים, זה משהו עמוק, 'אני לא יכולה להסביר לך למה אנחנו שונאים אתכם, גם אם תהיו הכי בסדר איתנו, נשנא אתכם', זה כמו שתנסי להסביר למישהו למה הוא לא אוהב אניס, לא אוהב וזהו, אין הסבר", והיא המשיכה ואמרה לי שמיה הרגישה אז פתאום, מתוך כל זה, שיש חלק גבוה בנשמה שלה שיודע שיש יותר. שיש חלק איכותי בנשמה שיודע שהוא חלק ממשהו גדול יותר, אז יש דרגות בתוך נשמה? שלבים? רמות?".

ונזכרתי ביהלי שלי, שהוא כבר אבא בעצמו, שבדמעות שיחזר לי איך הוא חזר לאחרונה מסיור בכותל המערבי, יחד עם סטודנטים מארגון 'נפש יהודי'. שהם פגשו שם רב מלא אור בעיניים, הרב סולי אליאב. בסיור לסטודנטים הלא דתיים האלה סיפר הרב סולי סיפור, שעשה דווקא ליהלי, האברך שלי, לבכות.

"איזה סיפור?" שאלתי אותו, "ספר לי גם", והוא סיפר, ושוב בכה, ואני צלצלתי לרב סולי להבין עוד דקויות.

אז הנה הוא, סיפור הנשמה היהודית הזאת:

גוזל של נשר אחד נקלע בילדותו ללול של תרנגולים. "מה זה?" שאל הגוזל, "איפה אני? מה קורה לי?" והתרנגולים הסבירו לו,  "חבר, הגעת לגן עדן. אתה רעב? יש לך כאן גרגרים מצד שמאל. אתה צמא? יש לך כאן מים מצד ימין. גשם? סככה מאחור. קור? לול מלפנים".

וכך עובר לו יום ועוד יום.

כשקר? לול.

גשם? סככה.

רעב? גרגרים.

צמא? מים מימין.

גן עדן. וחוזר חלילה, מפתח כרס, חי בגן עדן.

יום אחד קרוב משפחה שלו שהוא נשר, עף בשמיים מעל הלול וצועק לו, "מוישל'ה מה קורה איתך?" הוא עונה לו "אני הגעתי לגן עדן".

"מה גן עדן?" הוא שואל אותו, "אתה נשר, יש לך כנפיים, אתה יכול לעוף, מה לול? מה תרנגולים? אתה יכול לחצות אוקיינוסים, אתה נשררר!".

האזינו לטור המלא בתוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':