השאלה זועקת מן הפרשה: מדוע יוסף אינו מגלה מיד לאחיו שהוא יוסף? מדוע הוא מצער אותם, מעליל עליהם עלילות, מחזיר את כספם, כולא את שמעון, מתעקש על הבאת בנימין, ומאריך את הדרך עד לרגע הדרמטי של “אני יוסף”? הרי הוא מלך במצרים, יכול היה לחסוך מאביו שנים של צער, ויכול היה לעצור את כל הסבל הזה ברגע אחד.
המדרש אומר על הפסוק “ויגש אליו יהודה” – “כי הנה המלכים נועדו”, ונתמלא כל אחד מהם עברה על חברו. והקשו המפרשים: מדוע יוסף כועס, הרי כל רצונו היה לראות אם האחים מתקנים את חטא מכירתו במסירות נפש על בנימין, בנה השני של רחל? ואכן, יש במהלך זה תיקון: יהודה נאבק על בנימין, והאחים מוכיחים שהם מוכנים למסור נפש על אח מרחל. זהו פיוס ליוסף, לבנימין ולשבטים – כפי שאומר המדרש – אך עדיין השאלה בעינה: למה להאריך כל כך את הדרך?
יתרה מזו: פלא גדול הוא כיצד האחים אינם מזהים את יוסף, למרות ריבוי סימנים מובהקים. הוא מושיב אותם לפי סדר גילאים, מכיר את בית אביהם לפרטיו, יודע הלכות שחיטה, מזהה את כוחו של שמעון, מושיב את בנימין לצדו ואומר “לי אין אח ולזה אין אח”, פניו דומות ליעקב אביהם, והוא אף מדבר שוב ושוב על אביהם. המציאות כולה זועקת: זה יוסף. ואף על פי כן – הם אינם רואים.
עוד באתר:
העומק הוא זה: האחים לא היו מוכנים לקבל את המציאות שיוסף – הרעיון שיוסף מייצג – הוא המלך. הם היו מוכנים להצטער על המכירה, להודות בטעות מוסרית, לומר “אבל אשמים אנחנו”, אך לא להסכים שמי שעמד מולם, שדרכו נראתה להם פעם שגויה ומסוכנת, הוא זה שהקב״ה העמיד בראש המעצמה הגדולה בעולם. קל יותר להתחרט על מעשה עבר, מאשר להודות שטעינו בהבנת הדרך עצמה.
יוסף אינו מחפש וידוי מאולץ, אלא תשובה פנימית. הוא אינו רוצה שיחזרו בהם כי אין ברירה, אלא שיגיעו מעצמם להכרה: שטעינו ביוסף, שטעינו במסר שלו, שטעינו בהבנת תפקידו בעולם. לכן הוא מקרב ומרחיק – “שמאל דוחה וימין מקרבת” – יושב עמם לסעודה, מדבר עמם, ויחד עם זאת מציב להם מציאות הולכת ומעמיקה שמכריחה אותם להביט פנימה.
יוסף היה ההכנה לגלות מצרים. הוא הוכיח שאפשר לחיות בתוך עולם של חומר, של שלטון, של עוצמה – ועדיין לומר “שויתי ה’ לנגדי תמיד”. השבטים סברו שאין דרך כזו, ושמי שבוחר בה מסוכן. לכן לא יכלו לראות בו מלך. יוסף רצה שהם יכירו מעצמם שלא רק שמכרו את אחיהם, אלא שדחו שליחות אלוקית.
ולכן הוא אינו מודיע לאביו שהוא חי. לא מתוך אכזריות, אלא מפני שתשובה אמיתית אינה נוצרת מגילוי חיצוני, אלא מהכרה פנימית. אם היה מתגלה מוקדם מדי – הייתה זו תשובה של הלם, לא של הבנה. הוא חיכה שהם יראו, שהם יזהו, שהם יבינו לבד.
וכאשר הוא סוף סוף אומר: “אני יוסף, העוד אבי חי?” – הם נבהלים. לא רק מפני הגילוי, אלא מפני ההכרה המאוחרת: הוא היה מולנו כל הזמן, ולא ראינו. זו הבושה האמיתית. זו התוכחה שאין לה מענה.
ומכאן זעקת המדרש: “אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה”. לא מפני העונש, אלא מפני הרגע שבו יתברר לאדם כמה סימנים היו לפניו, כמה אמת עמדה מול עיניו – והוא סירב לראות. כי התשובה הגדולה ביותר היא זו שהאדם עושה לפני שנאמר לו “אני יוסף”.
