כשהיצירתיות מופיעה באמצע השיעור: "נלחמתי לא לצייר"

בתוכנית ׳עומקא דליבא׳ בהגשת אפרת ברזל ב׳קול חי׳, נפתחה השבוע שיחה יוצאת דופן על עולמם הפנימי של ילדים, נערים ומבוגרים יצירתיים – כאלה שהמנגינה, המילים או הדמיון מגיעים אליהם בעוצמה, גם כשהמציאות דורשת שקט, משמעת ושגרה.

האורחת, אם לארבעה, יוצרת, מלחינה ואשת שפות – ניסחה במילים חיות את החוויה של נפש אומן בתוך מסגרות שלא תמיד יודעות להכיל אותה. “לפעמים גם רגש של שמחה עשוי להעיק עד כדי כאב”, אמרה. “אני יכולה להתפעל מנוף יפה – וזה ממש כואב. יש צורך לכתוב שמעיק עד כדי כאב”.

לדבריה, ההצפה הרגשית אינה מותרות, אלא חלק מהמבנה הנפשי: “לפעמים אני מרגישה שהרגשות שלי מגיעים עד התקרה של החדר. אני מוצפת, overwhelmed, וצריכה להמשיך לתפקד”.

עוד באתר:

רוצה מקדמה?

במוצ"ש במלחינים: השופט שלף כסף ורכש את השיר

המלחינים

תחרות הסולמות

יוסי ברגר ונמואל הרוש בדו-קרב טונים – מי ניצח?

מנחם טוקר

צפו בתיעוד

חילוץ מורכב בראשון לציון: כלבה חולצה מבור עמוק

אבי יעקב

אפליה בין העדות?

זעם רב בשכונה החרדית: "החריב מקום תפילה באישון ליל"

קובי סגל

אפרת ברזל ניסחה את השאלה שמלווה הורים ומחנכים רבים: מה קורה לילדים יצירתיים כשהרעיון “בוער” בהם באמצע כיתה? “איך מרגישה ילדה שיושבת בשיעור, ופתאום בא בה שיר? מה היא עושה עם זה?”

האורחת תיארה זאת בפשטות חדה: “לא לשיר באמצע השיעור – זה שיעור ייסורים. זה ממש ייסורים. אתה יושב עם מנגינה יפה בראש ושואל את עצמך: איך אני אשמור אותה?”. באין אפשרות להקליט, היא מספרת כיצד הייתה “מציירת את התנודות של המנגינה על הדף – איפה יש עלייה ואיפה ירידה – רק כדי לא לשכוח”.

אחת המטאפורות החזקות בשיחה הייתה “הפסנתר הנעול” – סמל לתקופה שבה היצירה והרגש נכלאו. “בסמינר הישן בירושלים היו פסנתרים נעולים, ורק לבנות המוזיקה היה מפתח. ואני הרגשתי שאני בעצמי פסנתר נעול. רציתי לשפוך את מה שיש לי בלב – ולא יכולתי”.

לדבריה, הרגש הפך לדבר שצריך להסתיר: “הבנתי שאני צריכה להיות ‘נורמלית’. נלחמתי בעצמי לא לכתוב שירים בשולי המחברות. זו מלחמה קשה מאוד. ממש כואב בצלעות מרוב מאמץ”.

ובכל זאת, בתוך החסימה נמצאו גם פתחים. מורה אחת, שנזכרה בהתרגשות, אמרה לה: “Whatever goes up in your mind – just write”. “זה היה בשבילי רגע של הצלה”, אמרה. “מותר לכתוב. מותר להרגיש”.

הקשר בין יצירה, רגש ואמונה חזר שוב ושוב. היא ציטטה את ירמיהו: “היה בליבי כאש בוערת עצור בעצמותיי, ונלאיתי כלכל ולא אוכל”, והוסיפה: “ככה זה שיר. הוא בוער. הוא לא נותן מנוח. הוא חייב לצאת”.

גם הצורך בקהל לא הוצג כאגו – אלא כהכרח קיומי. “אם שיר נשאר בפנים – אתה נחנק. זה ייסורים. חייב להיות מישהו שיראה אותך”. ברזל חידדה: “כמו שראש מבקש כובע – כובע מבקש ראש. אומנות צריכה קהל”.

השיחה נגעה גם בלמידת שפות כערוץ ריפוי. “שפות בשבילי זה תרפיה”, אמרה האורחת. “כשבעברית היה אסור להרגיש – הרגשתי באנגלית”. היא תיארה שיטות יצירתיות לזכירת מילים, “סיפורי סבתא”, דמיון ותנועה – כלים שמאפשרים לנפש ללמוד בלי להיחנק.

ברגע אישי במיוחד סיפרה כיצד אימה פרצה בבכי כשקראה שיר שכתבה: “זה היה רגע של חסד. כשמישהו רואה אותך באמת”.

אפרת ברזל סיכמה במסר רחב יותר: “אנחנו זקוקים לאור חוזר. לא רק להיות חזקים. תלות בריאה היא יסוד של קשר. אפילו נר צריך שמישהו ידליק אותו”. והמשפט שסגר את השיחה – ונשאר תלוי באוויר – היה של שיינמן עצמה: “תיתנו מקום לעצמכם. ותיתנו מקום גם לזולתכם”.

האזינו לשיחה המלאה מתוך ׳עומקא דליבא׳ בהגשת אפרת ברזל ב׳קול חי׳: