בתוכנית עומקא דליבא בהגשת אפרת ברזל התארחה הזמרת והיוצרת שרון רוטר לשיחה נדירה בכנותה, שבה נפרש מסע חיים של חזרה בתשובה, אימהות, אומנות נשית והתמודדות מתמשכת עם גבולות ההלכה – לא כמאבק, אלא כברית.
רוטר הבהירה כבר בפתח השיחה כי החזרה בתשובה שלה לא נולדה מחיפוש אחר חופש, אלא מתוך חוסר עמוק במסגרת. “אני חושבת שזה חלק גדול מהסיבה שחזרתי בתשובה – כן למצוא איזושהי מסגרת שתהיה קצת יותר אחראית ממה שאני. רציתי לדעת איך עושים את הדבר הזה – להיות נורמלי יחסית, להישאר ביחד כזוג, לא להתגרש, ולא להפקיר ילדים למשהו בלי בסיס בכלל”, אמרה. לדבריה, התורה הייתה עבורה תשובה לצורך קיומי: “חלק גדול מזה שאני שומרת מצוות היום זה הרצון לדעת איך עושים את זה – ובהצלחה”.
את שנות החזרה בתשובה הראשונות תיארה כדרך שקטה, כמעט נסתרת, בתוך סביבה חילונית. “בזמן שחזרנו בתשובה היינו בעצם לבד, במקום מאוד חילוני. זה דווקא היה טוב, כי לא היו השפעות קהילתיות. הצלחנו לחזור בתשובה נקיים, בלי התחפשות, בלי רעש”. רק בשלב מאוחר יותר הבינה עד כמה קהילה היא צורך חיוני: “הרגשתי שאני צריכה קהילה כדי לעזור לעצמי עם הילדים. זה היה כבר בילד הרביעי”.
עוד באתר:
בהמשך הסבירה מדוע בחרה להתמקם במרחב הדתי־לאומי: “ידעתי שייתנו לי להיות מי שאני. הדתי־לאומי מחבק חוזרים בתשובה באהבה, מכבד, נותן מקום. לפעמים, כשחוזר בתשובה נטמע במקום חרדי, הוא צריך קצת להתחפש – ואנחנו לא יכולנו להתחפש”.
אחד הצירים המרכזיים בשיחה היה מקומה של האומנות הנשית בעולם שומר מצוות. רוטר דיברה בלהט על הצורך בבמות לנשים יוצרות: “אומנות זה עבודת השם באקסלנס. בלי סידור ובלי הרצאה – מוזיקה מגיעה מהנשמה. אם אין לנו במה, אין לנו קול”. היא סיפרה על פסטיבל “צבעים של שירה” אותו היא מנהלת אמנותית, והסבירה: “אני מחפשת שנשים יגידו את האמירה שלהן בשפה אומנותית חובקת עולם, לא רק פיוטים, לא רק דברים מוכרים – אלא אמת”.
לדבריה, התגובות מהקהל מוכיחות את הצורך: “ראיתי נשים חרדיות יוצאות בוכות, לא כי הן הבינו בשכל – אלא כי הן הרגישו משהו עמוק. גם מחול מודרני, בלי מילה אחת, יכול לגעת בנשמה”. היא הוסיפה: “אני יודעת שהן רוצות את זה עוד לפני שהן יודעות שהן רוצות את זה”.
רוטר תיארה גם את המאבק מול משרד התרבות, מאבק שחשף אבסורד עמוק: “לא לתקנה הכללית – כי שם מכריחים אותי לא להפריד קהל. לא לתקנה החרדית – כי אני לא עומדת בקריטריונים. אז אמרתי להם: אין לי איפה להגיש. אני נופלת בין הכיסאות”. מתוך ההתמודדות הזו יצאה בקריאה ברורה ליוצרות: “תהיו נודניקיות. רק נודניקיות מצליחות. בעולם עמוס – אם לא תזכירי שאת קיימת, אף אחד לא יזכור אותך”.
בהקשר הפמיניסטי הציגה רוטר תפיסה מורכבת ולא מתנצחת: “אני יכולה להבין נשים חרדיות שרוצות עוד קצת חופש – כשזה לא דעת תורה אלא דעת קהילה. זה דיון ששווה לדבר אותו”. עם זאת הדגישה: “גבולות התורה הם לא משהו שצריך להשתחרר ממנו. אני ביקשתי גבולות, ביקשתי גדרות שישמרו עליי”.
הרגע הכואב ביותר בשיחה הגיע כאשר דיברה על שירת נשים. “אני נערת רוק. אין לי איפה להופיע. זאת התמודדות יומיומית לא פשוטה בשבילי”, הודתה. למרות הקושי, היא עמדה בבירור על עמדתה: “אני יודעת שההלכה שומרת עליי. אם הייתי מתערבבת בעולם הזה – הבית שלי והזוגיות שלי היו בסכנה. אני יודעת את זה בכל רמ״ח איבריי”. עם זאת הוסיפה בכנות: “כשאומרים ששירת נשים זה לא הלכה – זה מחליש אותי. אני לא רוצה להילחם, אני רוצה לחיות”.
רוטר הדגישה את תחושת האחריות הציבורית שמלווה אותה: “אני לא יכולה לזלזל בדברי חכמים. יש לי אחריות על הילדות שלי, על הילדות שלך. אומנית היא איש ציבור – גם אם היא לא רוצה להיות”. מבחינתה, אומנות אינה רק שיקוף אלא בנייה: “השאלה היא לא אם אומנות משקפת מציאות – אלא אם היא בונה מציאות”.
גם האימהות והזוגיות קיבלו מקום מרכזי בשיחה. רוטר תיארה בכנות שנים של עומס טוטאלי: “היו שנים שהרגשתי כמו חמור – לידות, גידול ילדים, בלי עבודה, בלי זהות”. אך היא גם ביקשה להעביר מסר של תקווה: “פתאום יום אחד את מתעוררת והילדים גדולים. זה עובר. ויש חיים אחרי זה”.
את דרכה סיכמה במשפט שמזקק את כל השיחה: “אני רוצה להתענג על העולם הזה, ולתת לקדוש ברוך הוא לפנק אותי. המאבק שלי הוא על השמחה, על העונג, על לא לסבול”.
הראיון ב׳עומקא דליבא׳ לא היה רק שיחה אישית, אלא מסמך חי של אישה מאמינה, יוצרת, ואמיצה – שמבקשת לחיות חיים של אמת, לא מחוץ לגבולות, אלא בתוכם, מתוך אמונה שדווקא שם נולדת חירות אמיתית.
'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי', האזינו לתוכנית המלאה:
