חטיפתו של מדורו: שימו לב כמה מהר אפשר לרדת

יש רגעים שבהם העולם כולו נותן לנו שיעור.
לא דרך ספר, לא דרך שיעור מסודר, לא דרך נאום חכם אלא דרך הגוף.

אצלי זה התחיל השבוע ליד מגלשה.
עמדתי למעלה, בגובה של בערך שלושה מטר.
רגע אחד אתה על הגובה. יציב. בטוח. מחייך.
וברגע אחד אתה כבר למטה.
ואז אתה עולה שוב.
ועוד פעם עולה.

ודווקא שם, בעלייה, אני מוצא את עצמי מתנשף.
מישהו שעמד לידי חייך ושאל:
“למה אתה כזה מתנשף? הרי הירידה קלה…”
עניתי לו בלי לחשוב יותר מדי:
הירידה באמת קלה. הקושי הוא בעלייה.
ומשם זה התחיל להתחבר לי.

עוד באתר:

מתחזקים בשובבי"ם

ר' מיילך: למה דווקא הניסיונות הם סימן שאתה נבחר

הרב אלימלך בידרמן

גבול ירדן

צפו בפיצוצים האדירים: שדות מוקשים הושמדו

קובי פינקלר

צפו בתיעוד

ראש הממשלה ירד לשטח: "הנגב משתולל ואנחנו נרסן אותו"

שלמה ריזל

אבל והלם

יוסף אייזנטל בן ה-14 הוא הנער שנגרר למוות

אלי יעקובוביץ

השבוע זה קרה גם בזירה הרבה יותר גדולה.
נשיא ונצואלה ניקולס מדורו.
אדם שהיה בשיא הכוח, בשיא השליטה, בשיא המעמד.
מוקף שומרים, החלטות, מערכות, סמכות.

ובתוך יום אחד הכול התהפך.
בלי תהליך.
בלי הכנה.
בלי זמן הסתגלות.
מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
מי שהיה למעלה מצא את עצמו למטה.
מי שהחזיק במושכות איבד אחיזה.
ומי שהיה בטוח שהקרקע יציבה גילה כמה היא דקה.

זה סיפור פוליטי, אבל הוא קודם כול סיפור אנושי.
תזכורת חדה וכואבת לכמה מהר אפשר לרדת.
וכמה מעט צריך כדי שהגובה יהפוך לתהום.

ומול הסיפור הזה עלה בי מיד ההיפוך.
יוסף.
בור.
כלא.
חושך.
שנים של המתנה, בלי שליטה, בלי השפעה, בלי לדעת אם זה בכלל ייגמר.
ואז מבירא עמיקתא לאיגרא רמה.

אבל כאן טמון ההבדל העמוק.
הנפילה יכולה לקרות ביום אחד.
העלייה כמעט אף פעם לא.
העלייה של יוסף לא הייתה רגעית. היא נבנתה בשנים.
בעמידה.
בהחזקה.
ביכולת לא להישבר גם כשאין אור בקצה המנהרה.

וכאן המגלשה חזרה אליי במלוא העוצמה.
לרדת זה קל.
אתה מחליק.
הגוף זורם.
הכול קורה מהר.
אבל לעלות?
לעלות זה עבודה.
זה מדרגה אחרי מדרגה.
זה מאמץ.
זה נשימה כבדה.
זה לבחור שוב ושוב לא לעצור באמצע.

וככה בדיוק זה גם בבית.
אנחנו רגילים לחשוב שמשברים מגיעים מחוסר:
חוסר זמן.
חוסר פרנסה.
חוסר רגש.
חוסר תקשורת.
אבל שוב ושוב מתגלה אמת אחרת.
לא חסר כלום – פשוט לא מוכנים לרדת מהעמדה.
הוא צודק לגמרי.
היא צודקת לגמרי.
וכל אחד מחזיק חזק
עד שבסוף לא נשאר מה להחזיק.

זה נשמע עקרוני.
זה נשמע ערכי.
זה נשמע עמידה על שלי.
אבל הרבה פעמים זו פשוט עקשנות,
אגו,
ושליטה שמתחפשת לצדק.

בית לא מתפרק ביום אחד.
הוא נסדק.
עוד קצת.
ועוד קצת.
עד שיום אחד מגלים שאין כבר אוויר.
וזו השאלה שמלווה את התוכנית כולה:
האם אני משקיע בבנייה
או נותן לאגו שלי לנהל את העניינים?

כי לרדת זה קל.
אבל לעלות, לבנות, לשמור –
זו עבודת חיים.

להאזנה לתוכנית המלאה – “בית נאמן” בהגשת הרב אריה אטינגר: