תעלומת דג החרב והשטירל: האם הם כשרים לאכילה

בפרשת השבוע וארא, במכת דם, אומרת התורה וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר, וַיְהִי הַדָּם בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

כשרות הדגים נראית פשוטה וקלה לחלוטין. וכאן מומחה הכשרות הנודע הרב יוחנן רייכמן מאיר את עינינו ביריעה מרתקת על פולמוסים הלכתיים אודות כשרות הדגים.

לא מה שחשבתם, ממש לא!

למען דעת קובע מומחה הכשרות כי לא כל דג אשר לו קשקשים כשר הוא.

חידוש מהפכני חידש הגאון הצדיק ממונקאטש בספרו 'דרכי תשובה' הלכות שחיטה (סימן יג, ס"ק ה) אשר הביא בשם מהרשד״ם ז״ל, שדגים שלא נאספו מהמים בעודם חיים אסורים הם באכילה, כיון דאסיפתן מן המים זוהי שחיטתן.

כלומר השולה דג מת מן הים גם אם הדג כשר עם כל הסימנים אסור הוא באכילה.

[מומחה הכשרות מגלה את צפוניו ובכתביו מופיע הסתפקותו מה הדין לפי הנ״ל באם מתו בבריכה או באקווריום.]

אם כן נשאלת השאלה כיצד אכלו בני ישראל דגים בימים בהם שלטה במצרים מכת דם?

לכאורה פשוט דהלכה זו לא נתקבלה בין הפוסקים, אך האם למיחש בעי?

ואם בחידושים בכשרות הדגים עסקינן מרחיב הרב רייכמן לאלפינו בינה ומעשיר אותנו בקורות חייו של דג השטירל בדורות אבותינו. אשר קולמוסים רבים נשתברו אודות כשרותו.

למחרת יום הכיפורים של שנת תקמ"ב, הגיע אל רבן של ישראל הגאון רבי יחזקאל לנדא רבה של פראג בעל נודע ביהודה, מכתב בלתי שגרתי. שולח המכתב היה אחד מתלמידיו המובהקים משכבר הימים, הגאון רבי צבי הירש סגל שכיהן כרבה של העיר טעמישוואר.
במכתבו ביקש התלמיד מרבו הנודע ביהודה להידרש לכשרותו של דג ה'שטירל'. שכן בעוד שבקהילות האשכנזיות נהגו איסור באכילת דג זה, הרי שבקהילת טעמישוואר שבמשך שנים ארוכות הייתה שייכת לאימפריה העות'מאנית, התגוררו יהודים ספרדים רבים ואלו העידו בפני רב העיר הרב סגל, כי בקושטא ובסלוניקי – מרכזי היהודים בממלכה הטורקית, נוהגים היתר באכילת דג זה. שיגרו הרב סגל אל הנודע ביהודה למען יחווה עליו דעתו.

הסיבה בשלה היה מוחזק הדג לאיסור כל השנים, הייתה מאחר וקשקשיו הקשים, הדומים יותר לבליטות הקבועות בעור, נקלפות ממנו בקושי רב. כאשר בנוסף לכך העור נקרע בקליפת הקשקשים. והנה הרמב"ן על התורה (ויקרא יא, ט) ביאר כי כיון שאמרו בסוגייתנו שהקשקשים הינם כלבוש לדג, על כן עליהם להתקלף ממנו בקלות – כלבוש המתקלף מהגוף. ולעומת זאת קשקשים כאלו שאינם מתקלפים מן הדג והם דבוקים לעורו, הרי אינם בכלל קשקשים, ואינם מתירים את הדג.

הנודע ביהודה (מהדורה תנינא יורה דעה, כח) בדק את הדג וגילה כי יש לו שתי שורות של קשקשים, אלא שאלו אינם נקלפים ממנו בקלות, ברם לאחר שהשרה את הדג בחומר כל שהוא ("מים מן האפר שקורים לויג") במשך שלוש שעות, התקלפו קשקשיו של הדג על ידי קילוף ביד. בשל כך סבר הנודע ביהודה כי זו הוכחה המספקת להתירו, שכן אף שהתקלפו רק על ידי ההשריה, ובלעדיה לא היו מתקלפים ביד כי אם בכלי, מכל מקום "סוף סוף שריון קשקשים הוא לבוש", וכלומר שכיון שניתן להפריד בין עור הדג לבין קשקשיו הרי הם כלבוש לעורו ומהווים סימן המתיר.

בהמשך דבריו מקשה רבה של פראג אף על עצם דבריו של הרמב"ן וכלשונו: "וגוף החומרא שהמציא רבינו הרמב"ן בפירוש התורה בפרשת שמיני שאם אינם נקלפים כלל לא נחוש בו לסימן טהרה – אלמלא אמרה אדם אחר הייתי דן כנגדו ומה בכך שאינם נקלפים והיכן הוזכר הקילוף בבבלי, או בירושלמי, או בתורת כהנים? אדרבה במשנה אמרו קשקשים הקבועים בו. והרמב"ן שם בפירושו נדחק בזה וכתב אם אין נקלפים לא נקרא לבוש שהרי הם דבוקים בעור. ואני אומר שהעור עצמו וגם הבשר נקרא לבוש וכן כתיב עור ובשר תלבישני". אמנם הנודע ביהודה ממשיך: "אבל מה אעשה ורבינו הגדול הרמב"ן אמרה, והרב בית יוסף ביו״ד סימן פ"ג הביאו ורמ"א קבעו בהג"ה – צריכין אנו לכוף אזנינו ולשמוע דבריהם באימה". אמנם הוא מסיק להלכה כי מכל מקום "כל שנקלפים יהיה על ידי איזה פעולה שיהיה – כבר הם נקראים קשקשים ודג טהור הוא. ולכן ידע שדג זה ששלח לכאן טהור הוא בלי ספק כלל".

בני העיר טעמישוואר שקיבלו את תשובתו של הנודע ביהודה, החלו לנהוג כך כהלכה למעשה וכך במשך השנים הבאות היו אוכלים ממנו. ברם – בשנת תקנ"ח, כחלוף חמש שנים מפטירתו של הנודע ביהודה (שנפטר בשנת תקנ"ג), ושנה אחת לאחר פטירתו של רבם שהנהיגם בהיתר זה הגאון רבי צבי הירש סגל (שנפטר בשנת תקנ"ז), התחוללה סערה עזה בקהילות היהודיות שבממלכה האוסטרו-הונגרית. מחולל הסערה היה 'רבה' של העיר אראד אהרן חורינר, שבשנים שלאחר מכן כבר נדף ריחו בכל הגולה כאשר התבררו הרפורמות שביקש לחולל בכרם ישראל. ברם באותן שנים- אף שבני העיר אראד חשו בקלותו של רבם – עדיין לא נודע סרחונו ברבים, ולפיכך כאשר פרסם ברבים את חוברת "אמרי נועם" ובה היתר לדג השטירל כמו לסוג אחר של דג הדומה לו בסימניו וקרוי 'טיק', חשו גדולי הדור לדבריו והם דנו בהם כדרכה של תורה.

וכך, כחלוף תקופה הוציא לאור הגאון רבי יצחק גריסהבר רבה של פאקש בהונגריה חוברת בשם "מקל נועם" בה טען בה שהדג אינו כשר, משום שאין לו קשקשים הניתנים לקילוף. לחוברת זו צורפה הסכמת הגאון רבי מרדכי בנעט, רבה של ניקלשבורג, שהוסיף על כך שאי אפשר לקלף את קשקשי השטירל ובלי ספק, הגאון הנודע ביהודה לא על השטירליך נתכוון.

רבה של פאקש אף הוסיף וסיפר כי בעל נודע ביהודה עצמו חזר בו מהיתרו ושלח אליו מכתב בעניין אלא שאבד, אלא שגדול תלמידי הנוב"י וממלא מקומו ברבנות פראג – הגאון רבי אלעזר פלעקלעס בעל "תשובה מאהבה" (סימן שכט) כמו גם בנו של הנודע ביהודה הגאון רבי שמואל לנדא בעל "שיבת ציון" (בתשובתו המובאת בנודע ביהודה שם, כט) , לא הסכימו לקבל טענה זו כשלעצמה.

לגופו של השטירל, לאחר שרבה של פאקש הוציא את חוברתו בה נדרש לאיסורו שב חורינר והוציא חוברת שנייה בה לעג לרבה של פאקש כמו גם לרבי מרדכי בנעט כשהוא שב ומפרש דבריו להיתר תוך טענה שאת כבוד רבו הנודע ביהודה הוא מקנא.

אמנם עם השנים ובפרט לאחר שנודע ברבים סרחונו של חורינר התפשט בכל הקהילות היהודיות איסור השטירל וכלשון ה"כתב סופר" (יורה דעה, מה): "וישראל קדושים כבר נהגו בו איסור בכל מדינה ומדינה אשר דבר הגדולים האוסרים הגיע עליהם ויקבלו שכר על הפרישה ויזכו לסעודת לויתן".

ומדג השטירל לדג החרב – טונה לבנה/כחולה. (מרלין).

מקורות הלכתיים רבים קבעו שדג החרב כשר, המפורסם והקדום בהם הוא בעל הכנסת הגדולה, שמעיד שהמנהג לאכול את הדג הזה ואף מאשר את המנהג. וז"ל: "מנהג פשוט בכל ישראל לאכול דג בעל החרב הנקרא בלעז 'פישי אישפאדה', אף על פי שאין לו קשקשת, מפני שאומרים שבשעה שעולה מן הים מחמת כעסה מתנועעת ומשלכת קשקשותיה, ואולי אחד מן המינים שהוזכרו בברייתא הוא שיש לו עכשיו ועתיד להשירן כשעולה מן הים" ומספר שסבו אישר את ההנחה הזו בעזרת ניסוי: הוא לקח חתיכת בד שחור ושם אותו בתוך רשת הדייגים בה דגו דג כזה, "ואחר שצדוהו הסיר הבגד השחור ומצאו מלא קשקשים". לכן על אף שדג החרב שהובא אל היבשה נראה חסר קשקשים, הוא כשר מפני שהיה לו קשקשת בזמן שהיה במים.

גם בילקוט מעם לועז נכתב באופן דומה: "ומן הטעם הזה אנו רגילים לאכול את הדג הנקרא פישי איספאדה ואנו קורים לו פיסיו, אע"פ שאין רואים שום קשקשת ביבשה". הוא ממשיך ומסביר שכשדג החרב נאבק בדייגים בזמן הוצאתו מן הים הוא מאבד את קשקשיו, וסומך בכך על הניסוי של סבו של הכנסת הגדולה, רבי משה בנבנישתי.

בשנת תרצ"ג, בנשיאותו של רבי אליעזר סילבר, פרסמה אגודת הרבנים של ארה"ב וקנדה את רשימת הדגים הכשרים, שבה נכלל דג החרב (swordfish, ונרשם גם שמו המדעי – Xiphias gladius).

רשימה נוספת מעודכנת, בעקבות כמה השגות שהועלו מארגון הכשרות המתחרה 'או קיי', הודפסה שוב בשנת תרצ"ה, וגם בה נכלל דג החרב בין הדגים הכשרים. המומחים של 'או קיי' (O.K. Laboratories) תקפו במדריך הכשרות שלהם שנדפס בקיץ תרצ"ה (יולי-אוגוסט 1935, עמ' 28-29) כמה פרטים ברשימת אגודת הרבנים הנ"ל, אולם גם הם לא התנגדו לכשרות דג זה.

התיעוד הראשון שבו אוסרים את אכילתו של דג החרב הופיע בשנת תשי"א. ברשימת הדגים הכשרים שהכין הרב משה דוד טנדלר חתנו של הגר"מ פיינשטיין זצ״ל עבור ארגון הכשרות 'אוֹ יוּ' (O.U.) הוא כלל את דג החרב ברשימת הדגים שאינם כשרים.

כמה שנים אחר כך, בחודש מרחשון של שנת תשכ"ב, הרב איסר יהודה אונטרמן כתב תשובה שבה התיר את דג החרב.

הרב טנדלר שלח מכתב לרב אונטרמן ובו חזר על עמדתו הפוסלת את דג החרב, והחלה מחלוקת גדולה שנמשכה כמה שנים על גבי ספרי השו"ת ובעיקר בכתבי העת ההלכתיים בישראל ובארה"ב ('סיני', 'המאור', 'הפרדס' ועוד).
ברשימה המקורית של ה-'או יו' הרב טנדלר אוסר את אכילת דג חרב בלא לציין לכך נימוק,

בשנת תשכ"ו כתב הרב אפרתי שליט״א ראש מחלקת הכשרות של הרבנות הראשית לישראל, מאמר ב'הפרדס' שבו הסביר מדוע דג החרב כשר.

בתשובה המקורית הרב אונטרמן מבסס את היתרו על שלוש נקודות: א. פסיקת הכנסת הגדולה ושאר הפוסקים שנשענו עליו. ב. זיהויו של הדג באנציקלופדיה התלמודית בערך "דגים". ג. האנציקלופדיה בריטניקה שקובעת שדג החרב שייך למשפחת הדגים 'מקרל', משפחה הידועה ככשרה.

מאוחר יותר הרב אונטרמן הוסיף גם טעם רביעי, שכשם שעופות הם בחזקת כשרים בהתחשב במסורת המועברת מדור לדור, כך הוא הדין גם בדגים.

הרב טנדלר השיב לו שהדג שהותר על ידי הכנסת הגדולה לא היה דג החרב כי אם כנראה דג המפרשׂן; לדבריו המפרשן הותר באכילה על ידי כל הפוסקים המצויינים לעיל, מפני שעל אף שבצעירתו אין לדג קשקשים הם גדלים בהמשך חייו.

לגבי הנושא השני טען הרב טנדלר כי הוא אישית בחן דג חרב תחת מיקרוסקופ ולא מצא לדג קשקשים. זו הסיבה שהוא הסיק שדג החרב אינו כשר, ובוודאי שאינו הדג שהתיר בעל הכנסת הגדולה.

בתגובה כתב הרב אונטרמן שהיתרם של בעל הכנסת הגדולה והפוסקים שקבלו את דבריו מתייחס לדג שמאבד את קשקשיו בהוצאתו מן המים, ולא לדג שמגדל קשקשים בבגרותו, ולכן התיאור אינו מתאים למפרשן. ולגבי העובדה שהרב טנדלר לא מצא בדג החרב קשקשים משיב הרב אונטרמן שזה אינו מפתיע כלל, שהרי הכנסת הגדולה בעצמו מסביר שהדג משיל אותם כבר במים. מלבד זאת, טען הרב אונטרמן, שמנהג אכילתו של הדג שעליו מדובר היה נפוץ מאוד במשך דורות רבים, וסביר הרבה יותר שבעל הכנסת הגדולה מתכוון לדג החרב, הנמצא בשפע בשוקי הדגים, ולא למפרשן, שאינו נפוץ במיוחד ובוודאי שלא בים התיכון (עובדה שנכונה גם כיום). הרב אונטרמן מסכם וקובע שהדג שעליו דיבר בעל הכנסת הגדולה הוא אכן דג החרב, ולדגי החרב יש קשקשים כשרים כשהם בים.

באותו הזמן אסר גם הרב אליעזר יהודה וולדנברג את דג החרב. הוא טען שבעל הכנסת הגדולה לא התכוון בדבריו לדג החרב שלנו: א. משמע מדבריו של הכנסת הגדולה שמדובר על דג קטן, ואילו דגי חרב יכולים לגדול למימדי ענק, מעל ל-500 קילוגרם. ב. בעל הכנסת הגדולה כותב על הניסוי שנערך בעזרת בד שחור שהושם בתוך רשת דייגים, ולאחר הוצאת הדג נראו עליו קשקשים. מקרה כזה לא יכול היה לקרות לדג חרב, שלכולי עלמא בבגרותו הוא חסר קשקשים. ג. בדבריו מציין בעל הכנסת הגדולה שמצא סימנים על גופו של הדג שמהם נפלו הקשקשים, אך בדג החרב אין סימנים כאלו.

הציץ אליעזר ממשיך וכותב שישנם פוסקים הרוצים להתיר את דג החרב מפני שהוא "ממשפחת" המרלינים, משפחת דגים שכוללת בתוכה דגים כשרים רבים, אך לדעתו אין ביכולתו של פוסק להתיר דג באכילה מפני שקבוצה כזאת או אחרת של מדענים כללו אותו בקטגוריה מסויימת שכלולים בה גם דגים כשרים.

הרב ולדנברג מציע אף הוא שהכנסת הגדולה התכוון למפרשן, דג שלכאורה כשר, יש לו חרב בחרטומו וקשקשים גדולים ומחוברים לגופו לאורך כל חייו, ורבים מהם נופלים ברגע שמוציאם אותו מן המים. הוא מעיר שהקהילה המדעית עדיין אינה בטוחה לגבי עובדת הימצאות קשקשים על דג החרב.

עורך כתב העת 'המאור' שהופיע בארה"ב, מצדד כהפוסקים הסוברים שדג ה'סוורדפיש' אינו כשר, וכתב הוכחה חדשה נגד כשרותו היות שהוא דג טורף, וכל הדגים הטורפים אינם כשרים, כמו שנפסק לגבי עופות.
קביעה שיש חולקים עליו בראיות מדברי חז״ל.

הרב טנדלר קובע נחרצות ובאופן שיטתי את המקורות ההלכתיים והידיעות המדעיות שהיו ידועות בתקופתו, והפריך את טענות הנגד. שלושת הנקודות העיקריות שלו במאמר הם: א. אמנם יש לדג החרב קשקשים בצעירותו, אך קשקשיו אלו אינם מכשירים אותו מפני שאין הם ניתנים לקילוף. ב. לדג החרב אין קשקשים בבגרותו. ג. דג החרב שהתיר בעל כנסת הגדולה לא היה זה שנקרא היום swordfish.

הגאון הרב אלישיב זצ״ל פסק להיתר בשופי. מצורף: מכתב נאמן ביתו הגאון הרב יוסף אפרתי.

בשו"ת שבט הלוי חלק יא סימן קפב פוסק לאסור וכן הורה מרן הגר"י זילברשטיין לרבה של הולנד לא להכשיר דג זה.

ויצוין כי רוב ועדי הכשרות אינם מאשרים דג זה לשומרי משמרת הכשרות.

לאתר הכשרות של מומחה הכשרות הרב יוחנן רייכמן