למה משה פחד לשחוט את אלוהי מצרים – ואז עשה זאת בגלוי

כאשר פרעה מציע למשה: “לכו זבחו לאלוקיכם בארץ”, משיב משה רבנו בחדות: “לא נכון הדבר לעשות כן, כי תועבת מצרים נזבח לעיניהם והם לא יסקלונו… לכן דרך שלושת ימים במדבר נלך וזבחנו לה’ אלוקינו”. טענתו של משה פשוטה לכאורה: אי אפשר להקריב את מה שנחשב לאלוהי מצרים לעיני המצרים עצמם, זה מסוכן ועלול להצית אלימות. מכאן הדרישה לצאת אל המדבר.

התגובה הזו של משה משקפת עיקרון יסודי: אין להתגרות באומות כאשר אין לישראל עמדת כוח ושליטה. אין דוחקים את הקץ ואין מעוררים שנאה מיותרת. עיקרון זה מופיע בעוד מקומות. כך למשל, חז”ל מספרים שברכת המינים שתיקן שמואל הקטן נשכחה כעבור שנה, ויש מהראשונים שהסבירו שנאמרה בתחילה בחשאי כדי לא להתגרות באומות. גם בהנהגת הגלות מצינו זהירות דומה, כפי שנהגו קהילות שלא להתכנס בפומבי בליל חגם של הנוצרים, כדי לא לעורר איבה.

השל”ה הקדוש כותב שמעשה ניפוץ האלילים של אברהם אבינו והכניסה לכבשן האש לא הוזכרו בפירוש בתורה כדי שלא ילמדו מהם מסירות נפש שאינה שייכת לכל אדם. הגמרא אומרת שרק צדיק גמור רשאי להתגרות ברשעים כשהשעה משחקת להם. כך גם יעקב אבינו, שפוגש את עשו תחילה בדורון, בהכנעה ובלשון רכה, ורק בלית ברירה נערך למלחמה. הרמב”ן מדגיש שזו הנהגה לדורות.

עוד באתר:

הצצה מרתקת

אפס תנאים: מחבלי הנוח'בה ממתינים להוצאה להורג

אבי יעקב

כעת בשידור חוזר

חגיגת ליל שישי באולפן 'שולמלייכם': אביעד וסנדי דינקל

קובי ברומר ומנדי וייס

צפו

"משפחות נהרסות": הציונות הדתית נגד פגעי הטכנולוגיה

אבי יעקב

אחרי שלושה ימים

סוף עצוב לחיפושים: הנער הנעדר אותר ללא רוח חיים בנחל

אבי יעקב

אלא שכאן מתעוררת שאלה גדולה: בפועל, בני ישראל כן שחטו את אלוהי מצרים לעיניהם. כבר בעשור לחודש ניסן, ארבעה ימים לפני יציאת מצרים, הם לקחו את השה, סמל העבודה הזרה המצרית, ובשבת הגדול החלו לבזותו בגלוי. בי”ד בניסן נשחט הפסח, והיה זה שיא של ביזוי האלילים. כיצד זה מתיישב עם דברי משה שאין לעשות כן?

המדרש מגלה שמשה רבנו אמר את אותה טענה גם כלפי הקב”ה עצמו: “איך אפשר לעשות פסח במצרים, הרי יסקלו אותנו”. ועל כך השיב לו הקב”ה: אין יציאה ממצרים בלי שחיטת אלוהי מצרים. “ועשיתי שפטים בכל אלוהי מצרים”. כלומר, אכן יש זמן שבו אין להתגרות, אך יש רגע שבו נדרש מהלך של מסירות נפש, גם במחיר סכנה.

יש כאן שני מהלכים מקבילים. מצד אחד, כלפי פרעה, משה מדבר בלשון רכה, מבקש יציאה זמנית של שלושה ימים, מציג פחד וחשש, כביכול עם ישראל חלש. זהו מהלך מכוון, “פה רך”, כדי לגרום למצרים לרדוף אחר בני ישראל לאחר היציאה, וכך להגיע לקריעת ים סוף וטביעת המצרים. כפי שפרעה עצמו התחיל את השעבוד ב”פה רך” והפך אותו ל”פרך”, כך משה משתמש ב”פה רך” כדי להביא את הפרך למצרים.

מצד שני, כלפי עם ישראל וכלפי שמים, יש כאן דרישה למסירות נפש אמיתית. בני ישראל מצווים לקחת את השה ארבעה ימים קודם, לא כפעולה רגעית אלא כתהליך. הם היו שקועים בעבודה זרה, ולא די בהחלטה חד-פעמית כדי לעקור הרגל של שנים. העיסוק הממושך בשה, ההכנה לקרבן, הביזוי הפומבי, כל אלו יוצרים פרישה עמוקה ומודעת מהעבודה הזרה. רש”י מדגיש: “משכו וקחו לכם צאן” – משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצווה, וזו פעולה אחת ולא שתיים.

במקביל, בני ישראל מצווים גם על ברית מילה. הם יוצאים לדרך כאשר גופם מוחלש, לאחר ברית, ובו בזמן מתגרים באלוהי מצרים. לכאורה זה מצב בלתי אפשרי מבחינה טבעית, אך כאן מתגלה עיקרון עמוק: האדם אינו מגלה את כוחותיו בזמני נוחות אלא בזמני חיכוך. כוח שלא פוגש התנגדות נשאר רדום. כמו שריר, בלי משקל אין גדילה. הקושי מפעיל משאבים נפשיים שלא היו גלויים קודם, ודרכו האדם מגלה מי הוא באמת.

כך גם עם ישראל. מסירות הנפש של קרבן פסח וברית מילה אינה רק תנאי לגאולה, אלא אמצעי לחשיפת הכוחות הפנימיים של האומה. “השם צילך”, וכאשר האדם מתקדם בעבודת השם במסירות נפש, גם הנהגת השמים משתנה, ונעשים ניסים למעלה מדרכי הטבע.

בהדרגה מתברר שאין ממש בעבודה הזרה המצרית. בתחילה הנילוס נתפס כמקור השפע, עד שברכת יעקב לפרעה גורמת להבנה שפרעה עצמו נתפס כאלוה. בהמשך מתגלה שגם הוא אינו אלא כלי. כל אלוהי מצרים מקבלים מכה, מן הנילוס ועד הטלה ובעל צפון. המצרים מחפשים תמיד מקור כוח, מקור פרנסה והישרדות, ומחליפים אלוה באלוה לפי הצורך. שבירת האלילים היא שבירת התלות בכוחות מדומים.

הטלה, סמל השר של מצרים בשמים, נבחר בכוונה. המצרים היו בקיאים במזלות וראו בטלה את הבכור והחזק. ביזוי השה בארץ היה רמז להחלשת השר בשמים. לכן בהגדה של פסח נאמר “חד גדיא” פעמיים, כנגד הטלה הגשמי וכנגד השר הרוחני.

בספרים מבואר שיש שתי הנהגות: הנהגת תשרי, הנהגת הטבע, והנהגת ניסן, הנהגת הנס. במכת ערוב, שהייתה בתשרי לפי אחד החשבונות, אמר משה שאין להקריב במצרים, כי אז פועלים עדיין במסגרת הטבע. אך בניסן, במכת בכורות, ההנהגה משתנה, ועם ישראל פועל למעלה מן המזל. לכן אז מתאפשר לשחוט את אלוהי מצרים לעיניהם.

מכאן מתבהרת הסתירה: דברי משה “לא נכון הדבר לעשות כן” נאמרו במסגרת הנהגת תשרי, הנהגת הטבע. אך בניסן, כאשר מתחילה הנהגה ניסית, מתאפשר מה שנאסר קודם. כך מתברר שהזהירות והמסירות אינן סותרות זו את זו, אלא שייכות לזמנים שונים במהלך אחד ארוך של גאולה.