דווקא בימי השובבי"ם שהוכרזו בקהילות הקודש למאבק על שמירת החומות מפני פגעי הטכנולוגיה, מתברר עד כמה המאבק הזה מציל נפשות לא רק רוחנית אלא גם אנושית. באירועי אסון, כשהלב נקרע והנפש עדיין מנסה לעכל, יש מי שהופך את הטרגדיה למופע הפצה מהיר, חסר רסן וחסר מצפון.
גורם שהיה מעורב בטיפול מול משפחות באירועים קשים תיאר את המציאות כך: "כאחד שטיפל עד עכשיו מול ההורים בניסיון להבין כל אחד איפה הילד שלו, אני יכול להגיד שהנס של ההורים זה הפלאפונים הכשרים. קבלו מידע מסונן ומסודר בדרכים מסודרות ולא בצורה אכזרית". הדברים הללו ממחישים את הפער עמוק בין עדכון אחראי ומבוקר לבין שטף מידע פרוץ, מהיר ונטול גבולות.
בעולם שבו הכול זמין, הכול מצולם והכול נשלח, המשפחה מוצאת את עצמה לא פעם מקבלת את הבשורה הקשה ביותר דרך שמועות, תמונות וקביעות פסקניות של זרים. לא דרך גורם מוסמך, לא בשיחה אנושית, אלא דרך מסך קר שמכתיב מציאות בלי רחמים.
עוד באתר:
אותו גורם מספר על מקרה מצמרר במיוחד: "לצערי טיפלתי במקרה של … שנהרג לפני חודש וחצי. בתוך דקות בודדות מרגע האירוע כל קבוצות החדשות חרצו את גורלו עם התמונה של האופנוע שלו. עוד בדרך למסירת האירוע לבית המשפחה, המשפחה כבר קיבלה את כל המידע דרך הקבוצות". האכזריות אינה טעות אלא שיטה.
"אין לתאר את הדרך האכזרית הזאת שבה מקבלים מידע כזה דרך קבוצות", הוא מוסיף, ומבקש בקשה אחת פשוטה וישרה: "תחשבו שנייה לפני שאתם שולחים. זה באמת אבל באמת לא שווה את זה".
