פרשת השבוע מחזירה אותנו אל אחד האירועים הדרמטיים והמכוננים בתולדות האנושות – יציאת מצרים. עשר המכות, קריעת ים סוף, קריסת האימפריה המצרית והולדתו של עם ישראל. עבורנו, מדובר בסיפור יסוד אמוני, מתועד בתורה, מורחב בדברי חז"ל, ונוכח בתודעה היהודית מדור לדור. אך ישנו מסמך עתיק אחד, חיצוני למקרא, שמעורר עניין עצום – כזה שנכתב במצרים עצמה, ובאופן מפתיע מתאר מציאות המזכירה להפליא את המתואר בפרשת השבוע. מדובר ב־Papyrus Ipuwer – פפירוס מצרי עתיק, הידוע גם בשם אזהרות איפוור.
לפני שנצלול לעומקו של המסמך המרתק, חשוב להזכיר: דברי התורה וחז"ל לא זקוקים לאף אישור חיצוני. אנחנו כיהודים מאמינים – מקבלים וחיים את דבריהם מידי יום ולא צריכים חיזוק בדוגמת פפירוס מצרי או גילוי מדעי כזה או אחר. יחד עם זאת, התורה חוזרת ומדגישה שוב ושוב את מצוות סיפור יציאת מצרים והחובה של 'למען תספר באוזני בנך – את אשר התעללתי במצרים', ולכן – חידוש זווית נוספת ולא מוכרת על עשרת המכות ויציאת מצרים – בוודאי יכולה להוסיף להידור מצוות למען תספר. כשהמצרים עצמם מתעדים חורבן, כאוס, דם, אש וקריסת סדרים – בדיוק כפי שהתורה מתארת – אי אפשר להתעלם.
אז מהו פפירוס איפוור? הפפירוס אותר לפני שנת 1828. הוא נמצא בתקופה שבה סוחרים ואספנים פרטיים חיפשו עתיקות ברחבי מצרים, ולכן אין תיאור ארכאולוגי רשמי של רגע החפירה עצמו. לפי המקורות הקשורים לאוסף בו נמצא, ייתכן שהפפירוס מקורו באזור ממפיס, סמוך לסקארה שבמצרים. כיום, הוא שמור בליידן שבהולנד.
עוד באתר:
פפירוס איפוור הוא חיבור ספרותי־הגותי שנכתב במצרים העתיקה, ככל הנראה בתקופת הממלכה התיכונה או בסמוך לה. הוא מתאר מצב של כאוס מוחלט: סדרי עולם מתהפכים, עניים מתעשרים, עשירים מתרוששים, המדינה קורסת, הנהרות מזוהמים, והחברה כולה מתפוררת. הפפירוס הוא מיוחס לדמות בשם איפוור – ככל הנראה פקיד, חכם או איש רוח מצרי. הוא פונה אל שליטו ומתאר את מצבה של מצרים בתקופה של משבר עמוק: סדרי החברה התהפכו, הביטחון נעלם, והתחושה הכללית היא של אובדן שליטה.
פפירוס איפוור אינו “עד” במובן המשפטי או האמוני. הוא אינו בא לאשר את סיפור התורה, והוא גם לא נכתב במטרה כזו. אבל דווקא משום כך, הוא מעניין: הוא מציג את הזווית של הצד השני. לא של הנגאלים – אלא של מי שראה את עולמו משתנה בצורה חדה, ולא הבין עד הסוף מדוע.
העיון הישיר ב־Papyrus Ipuwer מציג רצף של תיאורים קצרים, קשים וענייניים, הכתובים כסוג של דו״ח מצב. אחד הקטעים המצוטטים ביותר עוסק במי היאור: “הנהר הוא דם, בני אדם שותים ממנו ונרתעים מן המים”. הפפירוס אינו מסביר כיצד אירע הדבר, אך מתאר תוצאה ברורה – מקור המים המרכזי של מצרים חדל לשמש. ההשוואה לפסוק בספר שמות מתבקשת: “וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות ז, כא). בשני המקרים מתוארת פגיעה ישירה ביאור, עורק החיים של מצרים.
בהמשך מתוארים מוות ואבל בהיקף רחב. איפוור כותב כי “המוות מצוי בכל מקום”, וכי הקבורה נעשית לדבר שכיח. אין אזכור של מלחמה או פלישה, אלא של אסון פנימי שמכה באוכלוסייה. תיאור זה מזכיר את הנאמר במכת בכורות: “וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרַיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת” (שמות יב, ל). חז״ל מדגישים שמדובר במכה כללית, הפוגעת בכל שכבות החברה – נקודה המשתקפת גם בלשון הכללית של הפפירוס.
נושא נוסף שחוזר במסמך הוא היפוך הסדר החברתי. בפפירוס נאמר כי “העני נעשה בעל רכוש, והעשיר נותר חסר כל”, וכי “מי שלא החזיק דבר – מחזיק כעת אוצרות”. מדובר בתיאור של שינוי חד במעמדות, ללא פירוט כיצד התרחש. בתורה אין תיאור מפורש של קריסת המעמדות המצריים, אך נאמר שבני ישראל יצאו “בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל” (שמות יב, לו), וחז״ל מתארים כיצד המצרים עצמם מסרו להם רכוש ולחצו עליהם לצאת מן הארץ.
גם פגיעות בטבע מוזכרות בפפירוס באופן תמציתי. איפוור מציין הופעת אש בארץ ופורענויות חריגות, ללא הסבר או הקשר. הדבר מזכיר את תיאור מכת הברד: “וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד” (שמות ט, כד). חז״ל עמדו על חריגות השילוב בין אש למים, ואילו הפפירוס מתאר את עצם הופעת התופעה כעובדה קיימת, כחלק מרצף אסונות.
בסיום הפפירוס פונה איפוור לדמות המכונה “אדון הכל”, מונח שנותר עמום משום שבקטע כתב היד ששרד אין פירוט נוסף על זהות הנמען. עמימות זו הובילה חוקרים לשתי אפשרויות עיקריות: פנייה אל פרעה של מצרים, או פנייה אל אלוהות ראשית במערכת האמונה המצרית, אולי אף אל האל היוצר. מאחר שהפרעה נתפס במצרים העתיקה כדמות בעלת מעמד אלוהי או כמי שנושאת סממנים אלוהיים, יש הרואים בפנייה זו כתובת פרעונית־אלוהית, אך ללא הכרעה חד־משמעית.
האיגיפטולוג Roland Enmarch סבר שאיפוור פונה אל פרעה, אף שהוא עצמו מציין שהתואר “אדון הכל” שימש בתקופת הממלכה התיכונה בעיקר כלפי אלוהויות. לכך מצטרף שיקול נוסף: הטון החריף והביקורתי של הדברים בפפירוס – תיאור של קריסה מוחלטת ואובדן שליטה – מקשה לראות בהם פנייה ישירה לשליט בשר ודם, שהיה בעל סמכות מוחלטת. שיקול זה מחזק את האפשרות שאיפוור מכוון את דבריו אל האלוהות העליונה של מצרים, ומתאר בפניה, בלשון קינה, את מצבה של הארץ לאחר רצף האסונות.
את הדמיון הכללי בין תיאורי הפפירוס לבין ספר שמות ניתח בהרחבה פרופ’ עמנואל ווליקובסקי בספרו תקופות בתוהו. ווליקובסקי מצביע על כך שאיפוור מדווח על רצף של כעשר קטסטרופות, ומדגיש את המבנה המצטבר של האסונות – פגיעה בטבע, בחברה ובשלטון. בהתאם לשיטתו, הבונה מחדש את הכרונולוגיה של מצרים העתיקה, הוא מייחס את הפפירוס לתקופת יציאת מצרים עצמה, ורואה בו תיעוד מצרי פנימי של האירועים – לא כפרשנות תיאולוגית, אלא כדיווח “מן השטח” על מציאות חריגה ובלתי מוסברת.
במאמרו “ארץ גושן בעמק פאיום” בשבועון מקור ראשון, עוסק החוקר זאב ח’ ארליך (ז’אבו) הי״ד בזיהוי מיקומה של ארץ גושן על רקע פפירוסים מצריים, ובהם פפירוס איפוור. ארליך מתעכב על שורה אחת קצרה מהפפירוס: “אנשים נעדרים… פקודה… המערב התרוקן…” ושואל למה מכוונים הדברים. הוא מביא את הצעתו של דניאל משה לוי, שלפיה מדובר בתיאור יציאתם של בני ישראל מארץ גושן, המזוהה על ידו בחלקה המערבי של מצרים – בעמק פאיום. לדבריו, בפפירוס מתואר מרדף אחר “עניים” באזור שבו אירע שיטפון והסתיים באסון, והמשפט הפותח את הקטע הוא אותה קביעה קצרה על היעדר אנשים והתרוקנות המערב. לפי קריאה זו, “המערב התרוקן” משמעו שהאזור המערבי של מצרים התרוקן מאוכלוסייתו – בני ישראל. ארליך מדגיש כי הבנה זו משתלבת עם ניסיון לאתר את מיקומה של ארץ גושן, ומובילה למסקנה שעמק פאיום מתאים יותר לזיהוי זה מאשר ההצעה המסורתית של צפון־מזרח דלתת הנילוס, לפחות מנקודת מבט גאוגרפית־טקסטואלית הנשענת על המקורות המצריים.
חשוב לומר ביושר: חוקרים חלוקים בדעותיהם. יש הטוענים שמדובר ביצירה ספרותית כללית על אנרכיה, אחרים סבורים שמדובר בתיאור של תקופה אחרת. אך גם לפי הגישות הזהירות ביותר – הדמיון לרצף מכות מצרים זועק לשמים. כשקוראים את הדברים על רקע פרשת השבוע, העוסקת במכות מצרים וביציאת בני ישראל מעבדות לחירות, קשה להתעלם מהדמיון הכללי: מים שנפגעו, מוות ומגפות, אש, זעקה, ואובדן מוחלט של הסדר המוכר. לא דווקא בפרטים המדויקים, אלא באווירה ובתוצאה הסופית – קריסת מצרים כמעצמה בטוחה בעצמה.
חז"ל מתארים את מכות מצרים כמהלך שיטתי שפגע לא רק בגוף אלא בתודעה: בכלכלה, בטבע, במעמדות ובאמונה בכוח האדם. פפירוס איפוור אינו מתאר את המכות כסיפור סדור, אך הוא מתאר מציאות שמכילה מוטיבים הדומים באופן מפתיע למתואר במכות מצרים – ובעיקר את התוצאה שלהן, מציאות של בלבול ופירוק.
