בשיעור שנמסר בפרשת בא, פתח הרב אברהם מרדכי מלאך בדברים של חיזוק ורפואה, והוביל את השומעים למסע עמוק בין יציאת מצרים ההיסטורית לבין ה“מצרים” האישיים של כל יהודי. הוא הדגיש כי פסח ופרשת בא אינם רק זיכרון של עבר, אלא שיעור נצחי בהתחדשות. כמו הלבנה שנעלמת ושבה להאיר, כך גם יהודי – גם אם הוא שרוי בחושך, יש בו כוח להיוולד מחדש. זהו היסוד של “החודש הזה לכם”, המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל עוד בתוך מצרים: האמונה שהחיים אינם קו ישר, אלא תנועה של עליות וירידות, ושגם אחרי נפילה אפשר להתחיל מחדש.
במרכז השיעור הביא הרב סיפור מצמרר ששמע מרבי חיים שמואלביץ זצ”ל: יהודי ששרד את מחנות ההשמדה, שאיבד שם את אשתו וילדיו, וסיפר כי כמעט ולא נותרה לו שמירת מצוות או תחושת זמן. שבת, תפילה וחגים – הכול נמחק. ומה בכל זאת החזיק אותו בחיים? פעם בחודש, כשהלבנה חזרה והופיעה, היו האסירים היהודים לוחשים יחד “קידוש לבנה”. בתוך החושך המוחלט, הידיעה שהלבנה מתחדשת – גם אחרי שנעלמה לגמרי – נתנה להם כוח להאמין שגם עם ישראל, וגם הם עצמם, ישובו ויתחדשו. “כשם שהלבנה מתחדשת”, אמר אותו יהודי, “כך ידעתי שגם אנחנו עוד נחזור לחיים”.
מתוך כך הסביר הרב את עומק ההבדל בין ישראל לעמים: אומות העולם מונות לפי השמש – קבועה, יציבה, שאינה משתנה. ישראל מונים ללבנה, כי חיי יהודי בנויים מתנועה. נפילות אינן כישלון סופי, אלא חלק מהדרך. הבעיה מתחילה כאשר אדם נותן לעבר להגדיר את העתיד: “נפלתי פעם, נפלתי שוב – סימן שאין לי סיכוי”. זו טעות. כמו אור מהבהב – פעם דולק, פעם כבה – כך נראית עבודת ה’. זה לא סימן לקלקול, אלא לאופן הפעולה. העיקר הוא לא לוותר ולהמשיך להידלק מחדש.
עוד באתר:
הרב הרחיב על ימי השובבי”ם כזמן מיוחד של תשובה, אך לא תשובה חיצונית וראוותנית, אלא כזו שנעשית בצנעה, “לפני ה’”. הוא הביא את דברי חז”ל על אחאב, שתשובתו התקבלה דווקא משום שעשה שינוי קטן ונסתר – דחיית שעת האכילה – דבר שאיש לא שם לב אליו, חוץ מהקב”ה. כך גם בני ישראל במצרים: חז”ל מלמדים שהם נגאלו מוקדם מן הצפוי בזכות תשובה פנימית, שכל אחד עשה בינו לבין קונו, בלי שאיש ידע על כך. זו תשובה אמיתית, שמגיעה ממקום נקי ולא מצורך בהכרה חיצונית.
בהמשך חיבר הרב בין הדברים לבין פרשת בא עצמה: “בוא אל פרעה” – לא “לך”, אלא “בוא”, כלומר: אני איתך. הקב”ה אינו שולח את האדם לבד אל המקומות הקשים בחייו, אלא נכנס איתו לשם. גם כשאדם נמצא ב“מקום” לא טוב – פיזי או נפשי – השכינה איתו. זהו יסוד עצום בעבודת ה’: גם בתוך החושך, גם בבית חולים, גם במצב נפשי סבוך – הקב”ה נוכח.
לקראת סיום חזר הרב אל רעיון ההתחדשות: יציאת מצרים לא הייתה רק שחרור מעבדות פיזית, אלא לימוד לדורות שכל יהודי יכול לצאת מהמצרים שלו. לפעמים הדרך מתחילה במעשה קטן: מילה טובה לאחר, לימוד קצר, תפילין, או קבלה אישית שאיש לא יודע עליה. הדברים הללו אולי נראים זעירים, אך הם פותחים פתח לאור גדול. כשם שהלבנה מתחילה כנקודה דקה של אור – כך גם הגאולה הפרטית והכללית. מתוך החושך – נולדת ההתחדשות.
