בט"ו בשבט תש"ט נפתחה בירושלים ה"אסיפה המכוננת", שהפכה בהמשך לכנסת הראשונה. באותם ימים, עולם התורה היה בשלבי שיקום מחורבן אירופה, וגדולי הדור עמדו בפני הכרעה היסטורית: האם להיבדל לחלוטין מהמוסד החדש, או שמא להיכנס לתוכו כדי להציל את מה שניתן. ראשית ימי המדינה התאפיינו במתח עמוק בין עולם התורה לבין המוסדות הציוניים החדשים. לצד גישות של שלילה מוחלטת, חרם ואי־הכרה, התקיימה כבר אז גישה אחרת – זהירה ומוגבלת – שביקשה לפעול בתוך המציאות כדי למנוע פגיעה חמורה בקדשי ישראל.
הביטוי החריף "כנסת המינים" נפוץ בעיקר בשיח החרדי האנטי־ציוני, ומזוהה במיוחד עם חוגים ההולכים בדרכו של הרה"ק מסאטמר זצ"ל. בשיטתו, כפי שבאה לידי ביטוי בספרו 'ויואל משה' ובמאמריו, המדינה ומוסדותיה נתפסים כהתאגדות אנושית המחוקקת חוקים שאינם כפופים לחוקי התורה, דבר המוגדר כמרידה במלכות שמיים. תפיסה זו נשענת על מקורות הלכתיים, ובראשם דברי הרמב"ם בענייני מינות וסמכות שלטונית. לשיטתו, עצם ההשתתפות בבחירות מהווה מתן לגיטימציה למערכת זו, ועל כן חסידיו ותלמידי דרכו נמנעים מכך עד היום.
עם זאת, כבר בראשית הדרך התברר כי לא זו הייתה הגישה היחידה. במקביל להתבדלות המוחלטת, התגבשה בקרב חלק מגדולי ישראל תפיסה של קבלת מציאות דה־פקטו – לא כהכרה אידיאולוגית, אלא כהתמודדות עם מצב קיים שנכפה על הציבור החרדי. רוב מניין ובניין של הציבור החרדי פעל לפי הכרעתו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל. החזון איש לא ראה בכנסת מוסד בעל ערך רוחני, אך גיבש גישה של פעולה מתוך הכרח. במכתביו (קובץ אגרות ח"א) הבהיר כי במציאות שנוצרה, ההשתתפות בבחירות והקמת נציגות חרדית הן צורך חיוני לצורך "הצלה" – העמדת כוח שיגן על הישיבות, על שמירת השבת ועל קיום עולם התורה, גם אם אין בכך הזדהות עם ערכי המוסד עצמו.
עוד באתר:
קו זה המשיך והועמק בידי מרן הרב שך זצ"ל, שהדגיש פעמים רבות בדבריו ובמאמריו כי הציבור החרדי מצוי במעין "גלות בתוך ארץ ישראל". חברי הכנסת החרדיים, לשיטתו, אינם נציגים של השקפת המדינה, אלא שתדלנים ושליחי ציבור שתפקידם לצמצם פגיעה בקדשי ישראל ולשמר את הקיים, בלי לבטא שותפות רעיונית עם המערכת השלטונית. דווקא בגלל שהשלטון הוא של יהודים שאינם שומרי תורה, הגלות היא "חשוכה" יותר בעיניו מאשר שלטון נוכרי, שכן יש כאן "מרידה" מבפנים.
כבר בכנסות הראשונות פעלה אגודת ישראל מתוך תפיסה זו. אף שהייתה שותפה להקמת האסיפה המכוננת ואף השתתפה בממשלה בראשית הדרך, ההשתתפות לוותה בהצבת גבולות ברורים. אחת הדמויות המרכזיות בעיצוב היחס החרדי לכנסת היה הרב יצחק מאיר לוין זצ"ל, חתנו של ה'אמרי אמת' מגור ויו"ר אגודת ישראל. בנאומיו בכנסת, הוא לא דיבר בשפה פוליטית אלא בשפה של מוסר ותוכחה. זכורים במיוחד נאומיו נגד חילולי השבת הממוסדים, שבהם התריע מעל דוכן הכנסת, ברוח הדברים, כיצד ניתן לכנות את המקום "כנסת ישראל" בשעה שהשבת – אות הברית בין הקב"ה לעם ישראל – נרמסת בחקיקה ובמדיניות. עבורו, הכנסת הייתה "במה" להשמעת קולו של המצפון היהודי, ולא מוסד שיש לקבל את מרותו המוסרית.
יצויין עוד כי הרב לוין היה מהדמויות המרכזיות שהובילו את פרישת אגודת ישראל מהקואליציה בשנת תשי"ג, בעקבות חוק שירות לאומי לבנות – צעד שקיבע את מעמד החרדים כאופוזיציה אידיאולוגית למשך כ־24 שנים.
בבחירות הראשונות שררה מבוכה רבה בקרב הציבור החסידי. רבים חשו שההשתתפות בבחירות למדינה חילונית היא פשרה רוחנית קשה. מרן ה'בית ישראל' מגור זצ"ל הכריע שיש להשתתף בבחירות, והסביר כי ההצבעה אינה הבעת אמון בשיטת השלטון, אלא פעולה של מינוי שליח שיפעל למען התורה ושומריה. גישה זו טבעה את התפיסה שלפיה כל קול בקלפי מחזק את כוחו של שליח הציבור החרדי "לעמוד בפרץ", ובשיח החסידי תוארה לעיתים כמאבק רוחני הכרחי כדי שלא יגברו כוחות המבקשים לעקור את התורה מארץ הקודש.
לעומת זאת, חוגים חסידיים אחרים – ובראשם סאטמר והעדה החרדית – דבקו בחרם מוחלט על הבחירות ועל מוסדות המדינה. חב"ד, מצדה, בחרה במסלול שונה: היא אכן לא הקימה מפלגה, אך הרבי מחב"ד עודד מאוד השתתפות בבחירות ואף הורה להצביע לאגודת ישראל/חזית דתית, (הרבי לא נקב בשם המפלגה אלא הורה להצביע למפלגה שתשמור על שלמות התורה, העם והארץ). כלומר, חב"ד תמכה בהצבעה למפלגות החרדיות הקיימות, אך נמנעה מהעמדת נציג רשמי מטעמה כחבר כנסת.
עם הקמת תנועת ש"ס בראשית שנות ה־80, בהנהגת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, נוספה זווית חדשה ליחס החרדי לכנסת. הרב עובדיה ראה בהשתתפות בכנסת ובממשלה כלי להשפעה עמוקה על זהות המדינה, לא רק כהגנה מפני גזירות. החזרת המוני ספרדים למסורת נתפסו בעיניו כמהלך של "להחזיר עטרה ליושנה", גם במחיר מעורבות ממשלתית רחבה יותר. הוא ראה בכנסת ובממשלה כלים למהפכה חינוכית ורוחנית: הקמת רשת "המעיין החינוכי התורני", חיזוק הזהות היהודית והחזרת המוני ספרדים לשורשיהם. עבורו, הישיבה סביב שולחן הממשלה לא הייתה רק אמצעי למניעת פגיעה, אלא גם הזדמנות אקטיבית להשפיע על פני המדינה ולהפיץ תורה בקרב ציבור רחב.
כיום, בקרב הזרם המרכזי החרדי, הכנסת נתפסת כ"רע במיעוטו" – זירה שבה ניתן למנוע גזירות חמורות, ובראשן סוגיית גיוס בני הישיבות. גדולי הדור מורים על חשיבות ההצבעה למפלגות החרדיות כחלק מהמאמץ לשמור על עולם התורה, אך במקביל נשמרת ההבחנה בין פעילות פרלמנטרית לבין מתן לגיטימציה מלאה למוסדות המדינה. ההבחנה בין חבר כנסת לשר משקפת תפיסה זו: הכנסת היא זירת חקיקה שניתן לפעול בה מתוך הסתייגות, בעוד הישיבה בממשלה נתפסת בעיני רבים כקרבה בעייתית יותר למוקדי ההכרעה של המדינה.
הדוגמא הטובה ביותר היא המצב הנוכחי. חברי הכנסת של המפלגות החרדיות נטשו בהפגנתיות את הממשלה במחאה על התמשכות משבר הגיוס ומעצר תלמידי הישיבות אך נותרו במקומם כחברי כנסת כדי להשפיע ולנסות לקדם את חקיקת החוק שיסדיר את מעמד בני הישיבות.
77 שנים לאחר הקמת הכנסת, היחס החרדי אליה נותר מורכב ומדוד. מדובר בשילוב של היבדלות אידיאולוגית עם מעורבות מעשית, קבלת מציאות ללא הכרה ערכית, ושליחות ציבורית שמטרתה הגנה – לא הנהגה. הנציג החרדי נמצא במשכן הכנסת, אך עולמו, זהותו והכרעותיו נשארים כפופים לדעת תורה ולבית המדרש.
