רק מי שבוטח בה' יכול לפנות לרופאים

כתב בספר פלא יועץ על האדם החולה לרדוף אחרי הרפואות והרופאים לרפואתו ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו ערך רפואה ד"ה וצריך). מצינו שעד ימיו של יעקב אבינו לא היה חוֹלִי לפני מיתתו של אדם.  (גמ' בבא מציעא דף פז ע"א, 'בראשית רבה' סה, ט,עפ"י רש"י גמ' בבא מציעא דף פז ע"א ד).

ואם היה מגיע זמנו של אדם למות, אף שהיה נמצא שַׁלֵו בביתו הוא היה מת פתאום בלא חולי… לכן יעקב אבינו ביקש מה' שיפול חולי על האדם, כך שכמה ימים לפני שייפטר יוכל לעשות תשובה להעביר מסרים אחרונים ולצוות לבניו. הקב"ה קיבל את דבריו והתחיל ביעקב עצמו על מנת שהוא יהיה סימן לעולם. כפי שנאמר על יעקב אבינו. "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם"…

עוד מצינו בגמרא (ב"ב)   ובביאור הגמרא בזרע שמשון פרשת צו, שעד אלישע, מי שהיה צריך למות, היה מת! והתפילה שינתה את צרתו של אלישע. אך הוא פעל לעצמו, וחזקיהו פעל לעולם כולו את העניין הזה, פעל שהרפואה תראה באופן נסי…

כאשר חלה חזקיהו המלך בשחין הוא היה צריך למות מֵחָלְיוֹ כפי שנאמר "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (מלכים ב' כ, א).

חזקיהו הסב את פניו אל הקיר והתפלל אל ה' שיתרפא הוא, ועורר…שגם שבני אדם יתפללו יעשו תשובה ויתרפאו ממחלתם ואז יתנו שבח והודאה לאל יתברך על שריפא אותם

חזקיהו שב בתשובה הוא התחנן שה' יזכור לו את הימים שהתהלך לפניו שנאמר "אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (מלכים ב' כ, ג)

אפשר שאין הכוונה רק שהקב"ה יזכור אלא גם הוא עצמו הזכיר לעצמו את הזמנים שהיה בעבודת השם ברמה הגבוהה ביותר, והזכיר לעצמו עניין זה, זו התשובה

הקב"ה שמע את תפילתו, והתחיל בחזקיהו עצמו בזה שריפא אותו מחולי המוות שלו על ידי שִדוּד הטבע (זוהר פרשת תרומה)

זה נעשה באמצעות "דְּבֶלֶת תְּאֵנִים" כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וַיִּקְחוּ וַיָּשִׂימוּ עַל הַשְּׁחִין וַיֶּחִי"

(מלכים ב' כ, ז).

הייתה זו רפואה הבאה בדרך נס בתוך נס (רש"י מלכים ב' כ, ז) כי "דְּבֶלֶת תְּאֵנִים" הן תאנים מעופשות שטִבעם חם וגם מעפשים יותר את דם הנגעים ולשים את זה על הבשר זה רק אמור לעשות יותר נזק

ואף על פי כן הדבלה ריפאה אותו שלא בדרך הטבע(רש"י מלכים ב' כ, ז).

לכן חזקיהו עשה מכתב מפורסם לדורות כדי שיידעו את הפלא והנס שעשה הקב"ה עמו והחייה אותו מחוליו שנאמר "מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֲלֹתוֹ וַיְחִי מֵחָלְיוֹ"

 

הסיפור היה שחזקיהו המלך נחלה שלושה ימים לפני מפלת סנחריב, וישעי' בא לבקרו ואמר לו שהוא ייפטר מהעולם, חזקיהו מתפלל ופניו אל הקיר ובסוף הוא נענה וקיבל עוד 15 שנה

כשהבריא חיבר חזקיהו מכתב תודה לה'

ביג ניסן הוא כתב מכתב הודאה לבורא עולם.

 

כתב האברבנאל שהוא הודה כדי לפרסם את הצלתו וישועתו

וגם כדי שלא יתלה בטחונו רק ברופאים שלא כוח ידיעתם הוא המושיע אלא כשה' רוצה  את יראיו והמייחלים לחסדו, הוא גואל אותם.

ושעל ידי התפילה ישנה רפואה אפילו במה שהוא הפוך מדרכי הרפואה. ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ישעיה סימן לח).

ועוד הודיע חזקיה שהאדם לא יתייאש מן הרחמים ו"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים

שבכוח התשובה והתפילה שהוא בעצמו עשה, לא די שביטל את גזירת המוות אלא עוד הוסיפו לו חיים טובים וארוכים

וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (מלכים ב' כ, ה-ו).

כל זה נרמז בפסוק "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר השם וּרְפָאתִיו" (ישעיה נז, יט)

כלומר, אם אדם היה "רָחוֹק" ונעשה בעל תשובה עד שעתה הוא "קָּרוֹב" בגלל שעשה תשובה, אז יש לו 'שלום'. כל זה בגלל – ניב שפתים, התפילה.

"בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר השם וּרְפָאתִיו"

 

 

 

ואפילו, חזקיה המלך גנז את 'ספר הרפואות' על מנת שישימו מבטחם בהשם

שהרי בידי חזקיה המלך היה ספר שנקרא 'ספר הרפואות' (גמ' פסחים דף נו ע"א, גמ' ברכות דף י ע"ב).

מקורו של הספר היה בימי נח, כאשר היו נח ובניו בתיבה אז היו עמהם שׁדים שהיו מזיקים אותם והם נעשו חולים. ואז בא מלאך ולקח את שֵׁם בן נח הצדיק שנולד מהול והיה המובחר מבן כל בניו ('אבות הראש' על 'אבות דר' נתן' פרק ב' לר' רחמים יצחק פאלאג'י חלק א' דף קא ע"א ) והביאו לגן עדן. ושם למד רפואות וכתב אותן בספר

יש אומרים שאת הספר זה כתב שלמה המלך (רמב"ן בפתיחת פירושו לתורה ד"ה ושלמה המלך ועוד) הוא הכיר אפילו את כוחות העשבים

כמו שכתוב "וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א' ה, יג), הם כתב את העשבים המרפאים ואפילו את שמות המלאכים הקשורים לכל מיני מחלות…

 

אז ישראל היו שלימים ולא היה חשש שהם יחשבו שהכוחות שכתובים בספר הם כח עצמאי, היה ברור שזו רק השתדלות…

אך כאשר התקלקלו הדורות, החלו ישראל לסמוך על הכוחות האלה ושכחו את הקב"ה.

עד שהיו עובדים את אותם השׂרים הממונים על העשבים

ואפילו שהספר היה מועיל לבריאות הגוף הוא היה רע לבריאות הנפש והקדושה של עם ישראל.

חזקיהו היה מלך ישר ולכן הוא גנז את ספר הרפואות, הוא ראה שאין ליבם של עם ישראל נכנע בעקבות המחלה, המחלה אמורה לעשות שינוי חיובי בנפש האדם, שינוי לטובה

המחלה איננה רק אירוע גופני…אלא היא שבירה זמנית של אשליית הרציפות והשליטה… האדם הבריא חי בתחושת "אני ממשיך כרגיל" המחלה קוטעת את הקו הזה, ועוצרת את האדם =  העצירה הזו היא המפתח.

הענווה שהמחלה אמורה ליצור איננה השפלה, אלא התפכחות.
בריאות יוצרת אשליה שקטה
"הגוף עובד – סימן שהעולם בשליטתי". המחלה מפרקת את ההנחה הזו בלי מילים.
זה מעבר מתודעה של אדם כמרכז לתודעה של אדם כתלוי.
תלוי בבורא עולם…

מודה לו שהוא מחיה אותו כל רגע וזו ענווה עמוקה לא "אני קטן" אלא "אני לא מקור הכוח".

הענווה הזו אינה מחלישה, היא מורידה עומס.
כשהאדם מפסיק להיות "האחראי הבלעדי"

באופן פרדוקסלי, מחלה יכולה לייצר רוגע דווקא משום שהיא מכריחה גבול.

האדם הבריא פעמים הוא יותר מדי רודף, מתכנן, משווה, דואג, מנסה לשלוט בתוצאות.
המחלה אומרת: עד כאן.

מבחינה רוחנית זה רגע של הסרת אחריות עודפת.
לא ויתור על אחריות – אלא ויתור על אחריות שאינה שייכת לאדם

זה רוגע של אמת, לא של בריחה.

השינוי העמוק – הוא שינוי נקודת המבט על החיים

 

בבריאות האדם שואל:
– מה יצא לי
– לאן זה מוביל
– איך זה נראה

במחלה האדם שואל:
– איך אני עכשיו
– מה חי בי
– מה באמת חשוב מה סולם הערכים הראוי והנכון

זו נקודת מפנה נפשית  האדם מפסיק לחיות רק כדי "להגיע ל…"
ומתחיל עם סולם ערכים ששואל האדם, מה הדבר הנכון והראוי לעשות, מה הבחירות של האדם.

כמובן, לא כל מחלה יוצרת ענווה ורוגע. יש מחלות שמייצרות מרירות, כעס, התנגדות. ההבדל הוא בפירוש שהאדם נותן.

אם האדם חווה את המחלה כעוול – היא סוגרת.
אם הוא חווה אותה כעצירה עם משמעות – היא פותחת.

המחלה אמורה:
להחליש את אשליית השליטה
לחזק תחושת תלות בריאה
לצמצם רעש חיצוני
להחזיר את האדם לעצמו

וכאשר זה קורה…
הענווה איננה ויתור על ערך עצמי,
והרוגע איננו אדישות …
אלא התיישבות נכונה בתוך החיים.

ולכן חזקיהו המלך גנז את ספר הרפואות,  ראה חזקיהו המלך, שעמ"י לא נכנעים אלא מתרפאים מיד (גמ' ברכות י) המטרה שיתלה האדם את המחלה את הקושי בעוון.תחתית הטופס

מחלה יוצרת חשבון נפש

מחלה מורידה אשליות, אשליה של שליטה, אשליה של אני חזק תמיד

מחלה מעבירה את המוקד
מהחוץ לפנים
פחות מה יגידו
פחות הישגים
יותר ערכים יותר מטרות

יותר נצח…

אם המחלה רק מפחידה
היא לא מתקנת
אבל אם היא מלמדת
לעצור
להקשיב
להאט
לבחור אחרת
אז היא משנה

הגוף עוצר כשהאדם לבד לא עצר לבחור את משמעות החיים.

 

 

חזקיהו המלך גנז את ספר הרפואות והוא בעצמו היה צריך את ספר הרפואות והוא פנה בתפילה לבורא עולם!

 

 

ומטעם זה גם אין לבקש רפואה על ידי 'שמות טומאה' אף שיש בהם כוח לרפא… ומוטב לאדם למות ולא להירפא על ידיהם….

כמו המעשה שהיה עם בן בנו של ר' יהושע בן לוי שעמדה לו עצם בגרונו ובא אדם אחד ולחש לו שֵׁם משמות הטומאה שלמד מאפיקורוס אחד, והוא התרפא… וכששמע על כך ר' יהושע בן לוי אמר "נוח היה לו שימות, ולא דבר זה שנהנה משֵׁם של טומאה!"…

וכיון שיצא מפיו נתקיים הדבר ומת בן בנו (ירושלמי שבת פרק יד הלכה ד). ורצונו של ר' יהושע בן לוי אכן היה שימות, כי נחרד חרדה גדולה עד מאוד וראה את התקלה הגדולה …כל הרודף אחרי שמות הטומאה להתרפא על ידם או כיוצא בהם, סופו להניח דת האמת ואמונת ה' יתברך ולפנות אחרי ההבל, ולחשוב כי כל אשר יבוא עליו מהרעה יש בידו להטיב לעצמו ולסלק מעליו כל נזק באותם 'שמות הטומאה' שהם מכוח הסטרא אחרא….

כתב בספר חסידים סי' רה כל המטפלים עם כשפים אפי' אם מתרפאים רק לשעה מתרפאים לסוף הם נופלים לכל צרות צרורות ואחריתם מר

 

ולהשתמש בשדים לצורך רפואה,  במקום סכנה ופיקוח נפש, הדבר מותר אך במקום שאין פיקוח נפש אם משתמש בשדים לצורך רפואה על ידי מעשה שצריך כלי כלשהו שעל ידו יביא את השדים הרי הדבר אסור כי מעשה השדים הוא בכלל מעשי כשפים שאסרה תורה

הרמ"א (יור"ד קעט) אמר גם במקרים שמותר רוב העוסקים בזה אינן נפטרים מהם בשלום על כן שומר נפשו ירחק מהם וכדברים אלה  כתב גם החיי אדם (פט ח) והוסיף כי אף עשיית פעולות על ידי השמות הקדושים מותרת אלא שבזמננו נתמעטו הדורות ואין אנו ראויים לכך וחמורה מזאת כתב רבינו חיים ויטאל שערי קדושה ( ח"ג ש"ו) כל המשתמש בשמות קדושים או ישתמד הוא או בניו או יעני או ימות הוא או בניו רח"ל ולכן שומר נפשו ירחק מזה

וכתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים  (סי' אלף קעב)

אין המזיקים מתגרים אלא במי שמתגרה בהם וכגון שכתב  הוא ואבותיו קמעות או עסקו בכשפים ובהשבעות או בשאלת חלום לכן לא יעסוק אדם בהם ולא יאמר אדם אעשה בשביל פיקוח נפש …כי אדרבה כך הוא הופך מטרתו ומקצר ימיו וימי הצאצאים שלו רח"ל

עוד נאמר תמים תהיה עם ה' אלוקיך לפיכך אין לו לאדם אלא להרבות בתפילה ותחנונים

 

הייסורים, המחלות קרואים שלוחים רעים ונאמנים (דברים כח ע"ז נה) רעים בשליחותם נאמנים לקיים את מה שהם נשלחו לעשות לפי פרק הזמן שהם נשלחו להיות בתוך האדם.

וגדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, האדם עושה תשובה, אז הרפואה תגיע מהר יותר.

אומר הבני יששכר, יש רפואה מהקב"ה ויש רפואה על ידי מלאך, כמובן גם מלאך זה הקב"ה אלא שמלאך הכוונה היא הנהגה שונה.

אין מלאך שעושה משהו בסתירה לבורא עולם, הכוונה היא שלנו יהיה יותר קל להבין, יש הנהגה של רפואה על ידי הקב"ה

ויש הנהגה של רפואה על ידי מלאך רפאל

הקב"ה מרפא רפואה שלימה

המלאך רפאל מרפא רפואה לא שלימה, מדוע? כי המלאכים משתוקקים שהקב"ה יישלח אותם שוב ושוב לכן הם לא מרפאים רפואה שלימה… (זוהר בלק דף סז רפואה על ידי מלאך היא לא שלימה, בנ י יששכר מאמרי השבתות בעניין המחלות, מאמר ו אות יב)

ולכן אומר הנביא  (ירמיה יז יד) רפאני השם וארפא – אם אתה הקב"ה מרפא, זו רפואה שלימה.

וכמו שכתוב בתורה – כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני השם רופאך

וכן כתוב והסיר השם ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר לא ידעת לא ישימים בך ונתנם בכל שונאיך, והסיר השם ממך כל חולי.

 

ולכן לפני שייגש לרופא ולפני שייקח תרופה יתפלל לבורא עולם: "יהי רצון מלפניך שיהיה עסק זה לי לרפואה…"  אם וכאשר אדם נהנֶה מטעמו של מאכל או משקה, אפילו אם אינו אוכלו אלא לרפואה, תיקנו לברך עליו… לכן גם אם אוכלים מוצרים טבעיים לצורכי רפואה יש לדון מתי צריך לברך עליהם. ואולם כיום רוב התרופות אינן דברי מאכל ומשקה, אלא חומרי ריפוי מלאכותיים. לפעמים מערבבים בהם סוכר או חומר אחר, כדי להקל את הבליעה  הגרש"ז אוירעבאך – ה'מנחת שלמה' אומר שלא לברך על תרופה כזאת, כי הטעם בטל לעיקר שהוא גוף התרופה… ולכן פטורים מלברך עליה…העיקר זו התרופה, אין משמעות לטעם שהוא טפל.

המחמירים לברך יברכו תחילה על סוכר או משקה כלשהו ויטעמו ממנו, ואז ייקחו את התרופה (כדי שלא להיכנס לספק ברכה לבטלה).

וגם מוסכם, כי מי שבולע תרופה (כל תרופה שהיא, בלי לעיסה), לא יברך עליה.

אם שותה מים כשאינו צמא, ועושה זאת כדי לבלוע תרופה (או מאכל שנתקע בגרונו), אינו מברך, כי חז"ל תיקנו ברכה רק ל"שותה מים לצמאו" (ולכן גם השותה מים מסיבות רפואיות או כדי להפחית משקל, לא יברך). אבל אם הוא שותה משקה שיש בו טעם כלשהו, אפילו עושה זאת כדי לבלוע את התרופה, חייב לברך.

 

זה היה בדרך אגב, אך עיקר הדבר שהאדם יתפלל לבורא עולם על רפואה…גם שהוא הולך בדרכי טבע, בדרכי הרפואה.

עיקר התפילה שהקב"ה יעזור וירפא ולא מלאך

לכן כאשר מרים היתה חולה מרע"ה התפלל – 'קל נא רפא נא לה' שהקב"ה ירפא אותה, ולא על ידי שליח כמו המלאך רפאל.

 

ואמר מרע"ה קל נא רפא נא לה – פעמיים נא – כי על פי הקב"ה יש משמעות למילה נא בעיקר שנאמת פעמיים (החיד"א נחל קדומים פרשת בהעלותך)

קל – הקב"ה  נא – בבקשה רפא  – רפואה – נא – עכשיו, ולא עוד זמן ארוך.

 

ונעמיק מה המשמעות עמוקה של המילה נא

משה רבינו הזכיר בבקשתו דווקא את התיבה "נָא" "קל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג), ההסבר הוא כי הרשעים שנידונים בגיהנום יש להם מנוחה שלוש פעמים ביום שאז אינם נדונים באש הגיהנום (וזה בזמן שלושת התפילות שחרית מנחה וערבית, ובכל פעם למשך שעה וחצי'ברכת טוב' על התורה, זוהר פרשת נח),  ונוסף לכך גם במשך כל יום השבת הם אינם נידונים בו ('מעשה רוקח' על המשניות מסכת שבת דף יז , ברכת טוב' על התורה בחלק הליקוטים בסופו בתקוני שבת דף כו). יוצא שמספר השעות ביום הן ארבע וחצי, ובמשך ששה ימים הן עשרים ושבע שעות.

ורמז על השעות האלה איוב "זַךְ אֲנִי בְּלִי פָשַׁע" (איוב לג, ט).

כאשר מוסיפים עליהם את עשרים וארבע השעות של יום השבת זה יוצא חמשים ואחד שעות גמטריא 'נא'. וכנגד שעות מנוחה אלו כיון משה רבינו ואמר על מרים "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ"

משה רבינו לא הזכיר את שמה של מרים בתפילתו, כי אם מזכירים את שם החולה בתפילה אז מודיעים לשטן על מי מתפללים ומביאים עליו עוונות מרחוק לקטרג עליו עמהם. ואילו כשהשטן אינו יודע על מי מתפללים אזי אין לו מקום לקטרג, המילה נא היא מספר 51 מה שמסמל זמנים שבהם מידת הדין לא מקטרגת.

עוד מצינו:  כאשר האדם מתפלל על החולה, יקפיד לחתוך את תיבות התפילה בשפתיו באמירה מוחלטת כי הדיבור עושה רושם למעלה  וגם יוסיף האדם להגיד שלוש פעמים את נוסח התפילה שאמר משה רבינו, כאשר לאשה יאמר "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג) ולאיש יאמר 'אֵל נָא רְפָא נָא לוֹ' ('לקט יושר' לרבי יוסף בן משה תלמידו של בעל 'תרומת הדשן', בחלק יורה דעה עמוד פב)

אפילו שהחולי נגזר מהשם, צריך האדם להשתדל ברפואות, ברופאים… אם האדם לא עוסק ברפואתו… הרי זה מתחייב בנפשו ועובר על "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", כל המתעצל ומתרשל בדבר זה וסומך על הנס שירפאה אותו ה' בחינם, קרוב הוא להיות פושע ועתיד ליתן את הדין,  כי עבודת השם היא האיזון בין השתדלות ועבודת השם בשגרת החיים, ובין אמונה ומחויבות לבורא עולם.

ואדם צריך לבקש מ'רופא כל בשר' שישלח דברו וירפאהו, ואין זה סותר את השתדלותו הרפואית  כי יתכן שרפואת החולאים הרעים והנאמנים של האדם הם דווקא על ידי איש פלוני ורפואה פלונית ובזמן מסוים, ונכון שלא יצמצם בדמי רפואתו כלל כי לפעמים נגזר עליו שיוציא סך מסוים של ממון, ועד שלא ייתן כל מה שנגזר עליו הוא לא יתרפא. וכשייתן הוא יתרפא וייצא מחוליו. לכן ישתדל החולה להוציא ממונו בעבור רפואתו וכך ייצא מתוך אותו החולי ('מעבר יבק' פרק שפתי צדק פרק כא ד"ה ומוצא כל)…

ולא ישׂים החוֹלה מבטחו על הרופאים בלבד וכפי שטעה המלך אסא ונענש שנאמר "וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹ וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים: וַיִּשְׁכַּב אָסָא עִם אֲבֹתָיו וַיָּמָת בִּשְׁנַת אַרְבָּעִים וְאַחַת לְמָלְכוֹ" (דברי הימים ב' פרק טז, יב-יג)

אסא  נקרא בשם 'אסא' שהוא לשון 'רפואה', כי זה היה עוונו שדרש רק ברופאים, כמו שנאמר "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא" (דברים לב, לט)

אם האדם בוטח בהשם שהוא ישלח לו רפואה על ידי הרופאים אז הוא יכול לפנות אל הרופאים.