בשר בחלב: חסד ודין, צלם האדם והנפש בעמל

התורה אומרת לא לאכול בשר בחלב, פעם בפרשת משפטים גם בכי תשא וגם בפרשת ראה. שלוש פעמים, פעם ראשונה ללמד שאסור לבשל בשר בחלב, ופעם שניה ושלישי, אם אינו עניין לבישול אז הוא מהווה מטרה לעניין אחר לאיסור אכילה ואיסור הנאה.

החלב זה החסד – הלבן.
והבשר זו הגבורה האדום לכן בשר הוא אדום.
ערבוב הבשר וחלב למטה הוא ערבוב בשר וחלב בשמים (טעמי המצוות רבי מנחם רקאנטי).
לכן אסור לערבב למטה בשר בחלב.

לכן צריכים לחכות שש שעות בין בשר וחלב, כי הבשר שהוא 'נוחת' בבטן האדם הוא התתאה – התחתון ובכללי ההלכה של איסור והיתר – התחתון הוא המשפיע ולכן צריכים שיעברו שש שעות של עיכול כדי שלא תהיה השפעה לתחתון – הראשון – הבשר על העליון החלב לכן מחכים שש שעות.
ואם לא מחכים שש שעות, גם החסד שמגיע לאדם – הוא נבלע בתוך הדין.

זה סמל שגם הטוב שיגיע לאדם הוא יעבור בחינה מחודשת כמה ראוי האדם לאותו שפע.
לעיתים נדמה לאדם שהקבלה והחסד שמקבל האדם זה סוף התהליך. שהרי אם קיבל – כנראה שהיה ראוי…
אך במבט עמוק יותר, הקבלה איננה סיום אלא פתיחה, הוא קיבל אבל אז בודקים כמה הוא ראוי, וזה החלב – החסד שהוא קיבל כעת בודקים כמה הוא ראוי לו, וזה כאשר הוא פוגש את הבשר, את הדין.

יש שלב שבו האדם מקבל, אך מיד לאחר מכן מתחילה בחינה שקטה יותר: מה הוא עושה עם מה שקיבל.
כאן משתנה השאלה. לא עוד: האם היה ראוי לקבל. אלא: האם הוא ראוי להחזיק.
האדם כעת נבחן בצורה מדוקדקת האם הוא ראוי לשפע ולחסד שהוא קיבל.

ברגע שאדם משתמש במה שקיבל מתוך זכאות, גאווה או קהות לב… המתנה עצמה הופכת ל'מחייב' לחובה…לא לזכות.
מה שהיה חסד – נעשה מבחן.
ולכן יש מצבים שבהם אדם מאבד דבר שכבר היה בידו…. לא כעונש חיצוני…. אלא כתוצאה פנימית: הוא חדל להיות הכלי הראוי לדבר עצמו.
בוחנים אותו במידת הדין בצורה מדוקדקת מידי.

זה מה שקורה לאדם אחרי שהוא אוכל חלב ובשר יחד, או חלב אחרי בשר ולא חיכה שש שעות.
וכן אם הוא לא מקפיד לנקות את הפה בין חלב לבשר, הוא לא עושה הדחת הפה כראוי (פט.ב) ואוכל בשר אחרי חלב, שוב זו אותה בעיה של ניצוח הדין על הרחמים.

אבל כאשר הוא בלע כבר את החלב והחלב נח בבטנו, תתאה גבר, ואז מגיע הבשר, אז הרחמים גוברים על מידת הדין.

ונעמיק עוד
הקב"ה נתן לאדם צלם אלוקים, ויש לאדם אפשרות לשלוט על כל הבריאה כולה.
וכאשר האדם מתנהל בשלימות אז מתקיים מה שכתוב בתורה (בראשית ט) 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגשי הים בידכם נתנו'.

יש לאדם צלם אלוקים הצלם שהוא הלבוש הרוחני של האדם. הוא הביטוי של הנשמה בעולם.
וכך יש מרכבה בשמים- יש פני אריה אל הימין, פני שור שמאל יש פני נשר ויש פני אדם העליון שנמצר על הכסא – 'ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה' (יחזקאל) וכל זה ללמד שדיוקן האדם שולט על כל בעלי החיים.

לכן יש כח לאדם להיות שולט על הבריאה.
כאשר יוסף הושלך לבור, נחשים ועקרבים לא פגעו בו.
דניאל נשלח לאריות – ולא פגעו בו.
אור החיים הק' נשלח לגוב האריות לא פגעו בו.

כאשר האדם חוטא הצלם שלו משתנה והופך להיות כמו גדי או טלה או שהוא נדמה כמו חיה קטנה בעיני החיות ולכן הן פוגעות בו (אור החמה זוהר פרשת וישב דף קצא).
וכתוב בזוהר משפטים, כאשר האדם אוכל בשר בחלב או מבשל בשר בחלב הוא מאבד את הצלם אלוקים שלו והוא נראה כמו צלם של גדי ולכן חיות יכולות להזיק לו.

ולכן כתוב בתהלים 'ואדם ביקר בל ילין – נמשל כבהמות נדמו' (תהלים מט יג) החיה שולטת באדם כאשר האדם נדמה לה כמו חיה.
וגם אצל הגוים הצלם שיש להם, הוא לא כמו צלם של יהודי, אבל גם הם כאשר הם אוכלים בשר וחלב יחד – הם פוגעים בצלם שלהם (אור החמה על פרשת זוהר דף קכה).

כך היה עם נבוכדנצאר היה רגיל מאד לאכול בשר וחלב יחד… היה עולה על שולחנו כל יום (זוהר משפטים דף קכה) …וסופו היה שמלכותו נקלחה ממנו והוא נזרק בין …חיות השדה – סר צל פניו ממנו ולא היה נראה כמו אדם (זוהר משפטים).
ולכן נבודנצאר רצה שילדי ישראל יגיעו אליו ויאכלו ממאכליו שלו, מבשר וחלב הוא רצה שיאכלו מ'פת בג המלך' פת בג – בג – בשר וגבינה.

דניאל ביקש זרעונים במקום המאכלים האסורים. אבל הממונה עליהם חשש שמחמת אכילתם הגרועה ישתנה המראה שלהם ויהיה ניכר שהם לא אכלו בשר וחלב.. דניאל אמר לו שהמראה שלהם לא ישתנה באופן בולט, ודניאל ביקש עשרה ימים וכך היה אכלו דניאל וחבריו עשרה ימים זרעונים והיו נראים טוב אפילו טוב ממי שאכל את מאכלי המלך.
הסיבה שהיה מראיהם טוב, לפי שלא התקלקלו במאכלים האסורים ולכן 'צלם אלקים' לא סר מעליהם…
ולכן כאשר השליכו אותו לתוך גֹוב האריות התייראו ממנו האריות(זוהר פרשת משפטים).

ולכן נהגו לאכול זרעונים ביום פורים, כפי שאכלו דניאל וחבריו כאשר היו אצל נבוכדנצר מלך בבל (הרמ"א או"ח סימן תרצה סעיף ב) ונעשה להם בזה נס, ואפילו בעקבות אכילת הזרעונים נעשה דניאל חשוב במלכות עד שזכה להיקרא בשם "הֲתְָּך" = שכל דברי המלכות היו נחתכים על פיו (מגילה דף טו ע"א בשם שמואל).

שמירת כללי הבשר והחלב שומרים את צלם האדם.
והאוכל בשר בחלב הוא מנּודה למעלה במשך ארבעים יום ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכה ע"ב).
ומצטייר על עֹור קליפתו צורת גדי צלּוי, בכדי שיכירוהו 'החיצונים' ויענישו אותו…. (נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת משפטים).

לכן בתורה כתוב לא תבשל גדי בחלב אמו, למה גדי, כי מי שמבשל או אוכל יחד יש לו סימון רוחני של גדי על עורו והחיצונים יכולים לפגוע בו.

לכן במהלך ההסיטוריה היו גדולי הדורות עושים גדרים רבים בעניין זה, האר"יז"ל נהג להחמיר מאוד וביום שאכל גבינה לא היה אוכל אחרי זה בשר עד הלילה ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת משפטים).
היו אחרים שנהגו לא לאכול בשר אחרי חלב אלא אם יש הפסק שש שעות כמו שנוהגים כאשר אוכלים חלב אחרי בשר (אור החמה' על זוהר פרשת משפטים).

ובנפש האדם
האדם נדרש ליצר בכוחות הנפש – את האיזון העדין בין שני כוחות מנוגדים: היכולת לתת, והיכולת לעצור.
מי שיודע רק לתת – מאבד את עצמו.
מי שיודע רק להציב גבול – מאבד את הקשר.
החכמה איננה בבחירה באחד מהצדדים… אלא בהבחנה מתי זה זמן לנתינה ומתי זה זמן לעמידה.

יש נתינה שנובעת מעומק, מרצון חופשי, מאהבה בוגרת.
ויש נתינה שנובעת מפחד, מאשמה, מחוסר גבול.
הראשונה בונה חיים.
השנייה שוחקת אותם.

וכן הגבול:
יש גבול שהוא נוקשות והתגוננות…
ויש גבול שהוא בהירות וכבוד עצמי.
גבול נכון אינו סותם את הקשר – הוא מגדיר אותו.

מלאכת מחשבת היא לתת בלי להימחק. ולעצור בלי להיסגר.
לא כל נתינה היא מעלה… ולא כל גבול הוא חיסרון…
הבגרות נבחנת ביכולת לשלב בין השניים בדיוק הנכון לרגע, לאדם ולמציאות.

האדם מאבד את עצמו לא בגלל חולשה… אלא בגלל בלבול פנימי…
כאשר אין סדר במידות… כאשר התכונות פועלות ללא היררכיה וללא הנהגה…

פעם מדברת הנדיבות… ופעם הפחד…
פעם פועל הרצון לתת… ופעם הצורך שיאהבו אותי…
וכשאין הבחנה מי מוביל ומי מובל – האדם מתפזר בין חלקיו.

מידות שאינן מסודרות אינן רעות, אך כשהן פועלות ללא גבול וללא תפקיד ברור, הן סותרות זו את זו.
הרחמים מבטלים את הדין, והדין חונק את הרחמים.
הענווה מחליקה להיעלמות, והעוצמה גולשת לשליטה.

הסדר הפנימי הוא זה שיוצר זהות.
לא מחיקת תכונות, אלא מיקום נכון שלהן.
מי יודע מתי להיות רך ומתי להיות תקיף, מתי לוותר ומתי לעמוד…

לכן עבודת השם היא לא תמיד להיות 'יותר טוב' פעמים היא להיות יותר מסודר…
שכל מידה תדע את מקומה.