עיר התורה והחסידות בני ברק הייתה עדה היום למחזות שכמו נלקחו היישר מסמטאותיה של מאה שערים. אלימות חמורה, הצתות, ותגובה משטרתית נקמנית ומכלילה. היו שמיהרו לטעון שמדובר בקומץ בלתי מייצג, אבל מבט אקראי בתיעודים שזרמו מהזירה הציג את עומק הכאב והזעם בפני המפגינים, מכל גווני הציבור החרדי.
אקדים ואומר: אין שום הצדקה לאלימות. תקיפת חיילים, שוטרים או כל אדם אחר היא חציית קו אדום, וחרדי שמרים יד מחלל שם שמיים. לא ניתן ולא צריך לטייח מעשים כאלה. אבל מי שרוצה באמת להבין – ולא רק להצטרף למקהלת הגינויים – חייב להביט בשורש הכאב.
בשנים האחרונות מתנהל מסע ציבורי, תקשורתי ומשפטי חסר מעצורים נגד הציבור החרדי. צעירים חרדים חווים גל מתמשך של מעצרים, אכיפה אגרסיבית ושיח מתלהם. המסר שהם שומעים שוב ושוב הוא שהם בעיה, נטל, ואפילו אויב מבית. מציאות כזו יוצרת תסכול עמוק ותחושת רדיפה.
עוד באתר:
עוד בנושא:
תיעוד מחריד: המתפרעים שרפו זוג תפילין
נתניהו: "מיעוט קיצוני שאינו מייצג את כלל החברה החרדית"
כשלמעלה מ-70 אלף בחורים חרדים חיים בתחושה שהם 'עבריינים' ורועדים מכל מפגש עם שוטר תנועה או כניסה סתמית לתחנת משטרה, כשחרדים פוגשים שוב ושוב שוטרים המתנהגים באלימות חסרת-מעצורים וחיילי מ"צ ששולפים לומדי תורה ממיטותיהם בלילות – נוצר מצב מסוכן: המדים נתפסים בעיניהם כסמל של איום. אין כאן הצדקה לאלימות, אלא הסבר. מי שדוחק מגזר שלם לפינה והופך אותו ל'אויב העם', לא יכול להיות מופתע כשהכעס מתפרץ במקומות הלא נכונים.
אם הרשויות הרלוונטיות רוצות להנמיך את גובה הלהבות – ואני בספק בנוגע לכך – עליהן להפסיק להבעיר אותן. יש להפסיק עם הרדיפה, ולעצור את הפיכתו של ציבור שלם לשק חבטות פוליטי.
הדרך להוציא את האלימות מהרחוב אינה עוברת בעוד מסוקים ומעצרים מתוקשרים, אלא בהשבת האמון. אמון בין המדינה לאזרחיה החרדים, הבנה שלימוד תורה אינו פשע, וכבוד לאורח החיים ולצרכי הציבור החרדי. בלי שינוי כיוון שכזה – אירוע האלימות הבא הוא רק עניין של זמן.
