“ויקחו לי תרומה” – שואל האלשיך הקדוש: מדוע נאמר “ויקחו” ולא “ויתנו”? לכאורה היה צריך לומר “ויתנו לי תרומה”. אלא שכאן טמון יסוד עמוק בנתינה. בגמרא בקידושין נאמר שהאיש מקדש את האישה בכסף שהוא נותן לה, והיא צריכה לקבל. אך יש מקרה מיוחד: אם אדם פשוט נותן מתנה לאדם חשוב מאוד, והחשוב מוכן לקבל – עצם הסכמתו לקבל נחשבת כהנאה וכערך. כך גם כאן: אין אנו “נותנים” לקב"ה, אלא עצם העובדה שהוא מוכן “לקחת” מאתנו – זו הזכות וההנאה שלנו. לכן נאמר “ויקחו לי תרומה”: שהקב"ה מוכן לקבל מאתנו – זו מתנה לנו.
עוד פירוש: “לי לשמי”. לא לתת ממה שנשאר במקרה, לא מתוך לחץ הגבאי, אלא “ויקחו” – לקחת מן הכיס בכוונה תחילה לשם שמים. הנתינה למשכן צריכה להיות נקייה מפניות. לא שיקנה לעצמו, ואם יוותר – יתרום, אלא כבר בעת הוצאת הכסף מן הארנק תהיה הכוונה לשם המשכן. זה ההבדל בין “ויתנו” לבין “ויקחו”.
חז"ל מלמדים שהציווי על המשכן קדם לחטא העגל, אף אם סדר הפרשיות אינו כרונולוגי. הזוהר אומר שהקב"ה הקדים רפואה למכה. כבר כשאמרו ישראל “נעשה ונשמע” נצטוו על התרומה למשכן. הם הפרישו ושמו בצד – “ויקחו לי תרומה” – עוד לפני החטא. לאחר חטא העגל נאמר “קחו מאתכם תרומה”, ורק מישראל, לא מן הערב רב שהיו יוזמי החטא. נמצא שמהותם האמיתית של ישראל – הרצון לדבקות – קדמה לנפילה.
עוד באתר:
במעמד שבסוף פרשת משפטים עלו משה, אהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, וראו “ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר”. רש"י מפרש שהלבנה הייתה לזיכרון צרת השעבוד – חומר ולבנים במצרים. אך כאן היא “לבנת ספיר” – אבן יקרה. כיצד לבנה של טיט הופכת לספיר? המדרש מתאר את כאב השעבוד, הדם והקוצים, ואף שפיר יולדת שנתערב בטיט. ומנגד – הספיר הוא אבן יקרה, כחולה כעצם השמים לטוהר. הסתירה מלמדת יסוד: מה שנראה כטיט ודם, לעתיד מתברר כספיר.
הצל"ח מבאר את דברי חז"ל: לעתיד לבוא נברך על כל מה שהיה “דיין האמת” – “הטוב והמטיב”. אז יתברר שכל הצרות הובילו לישועה. לכן “ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו” – ראו את מידת הדין (“אלקים”), ובכל זאת שמחו, כי הבינו את התכלית. ראו שלבנת השעבוד הייתה הכנה למתן תורה, “כור הברזל” שהכשיר לקבלת התורה.
המשכן נבנה מהזהב והכסף שקיבלו ממצרים – שכר השעבוד. כך רוממו את יגיעתם למשכן. המשכן אינו רק מבנה של כסף וזהב, אלא “תוכו רצוף אהבה”. שכינה אינה שורה בחומר אלא בלב נקי, בנתינה לשם שמים. לכן נאמר “ויקחו לי” – בלי פנייה עצמית. שלמה המלך מלמד שרק במקום שנבנה ללא תועלת עצמית – תשרה שכינה.
זקני ישראל, אותם שוטרים שנוכו במצרים ולא היכו את אחיהם, זכו לראות את לבנת הספיר. הם נשאו בעול עם חבריהם, ולכן ראו כיצד גם הקב"ה “עמו אנכי בצרה”. הנשיאים, אותם שוטרים, הביאו עגלות למשכן מיוזמתם. לא סמכו על נס, אלא חיפשו כיצד לסייע. לכן נאמר להם “קח מאיתם” – נתינתם הייתה מתוך רגש והשתתפות אמיתית.
לבנת השפיר ולבנת הספיר – שתיהן אמת. הכאב והדם, והספיר והיופי. בגלות רואים לבנה של טיט; בגאולה מבינים שהיא ספיר. כך גם בחיי האדם: רפואה שלמה אינה רק הסרת הכאב, אלא הבנת משמעותו. כאשר האדם מבין שהצער היה חלק מתהליך – הוא נרפא באמת. זו עבודת “ויקחו לי תרומה” – לקחת מן החומר, מן הלבנים, ולהפוך אותם למשכן בלב, מקום שבו שוכנת שכינה.
