בין הציץ לחושן: מהחיידר ועד למחיית עמלק

למה מלמדים ילדים בתלמוד התורה פרקי נזיקין כמו "שור שנגח את הפרה" הרי דינים אלו פחות מצויים בימינו?

מה הקשר בין חושן 'משפט' של בין אדם לחברו לציץ ולבגדי הכהן?

ומה העניין בקריאת פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק", כאשר אנו חיים בתקופה שאי אפשר לקיים בה את מחיית עמלק, שהרי איננו יודעים כלל מי הוא?

המחשבות והמעשים שלנו מחוברים, ממוזגים ומעורים זה בזה. המחשבה משפיעה על עולם המעשה במודע ובתת-מודע; "סוף מעשה במחשבה תחילה".

לכן, כאשר שור תם מזיק, בעליו חייב בחצי נזק. את החצי האחד מתחייב הבעלים לשלם כי דעתו ומחשבתו השפיעו על השור להזיק;

את חצי הנזק השני התורה פוטרת, כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו, וקשה לאדם לשמור על 100% של נקיות הדעת וזכות המחשבה.

הציץ מסמל את המחשבה שבין אדם למקום, וחושן המשפט את מחשבת הלב שבין אדם לחברו. שניהם מושפעים זה מזה ומשפיעים על המעשים שלנו.

גם בקיום המצוות: ברגע שעולה על לבו של אדם מחשבה לקיים מצווה, באותו רגע נברא מלאך.

אך המלאך הוא לא מלאך שלם אלא "בעל מום" וחסר, כיוון שמעשה המצווה טרם נעשה.

המלאך החסר פועל בכל כוחו ורוחו כדי שהאדם יקיים את המצווה בפועל, למען תהיה המצווה שלמה והמלאך יהיה שלם.

כך גם בפרשת זכור: כשהאדם מכוון בכוונה רבה בקריאת הפרשה, הוא בורא במחשבתו מלאך, שיפעל בכל כוחו למחות את זרע עמלק בפועל ובעולם המעשה.

מסיבה זו, מצוות מחיית עמלק מחולקת לשלוש: מחשבה, דיבור ומעשה.

• המחשבה: כאשר אנו זוכרים בכל יום את מחיית עמלק, ובפרט בתפילה כשאנו מזכירים: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול" – ואין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק.
• הדיבור: בקריאת פרשת זכור.
• המעשה: הריגת עמלק בפועל.

אגב, גם עמלק התחיל לטמא את עם ישראל במחשבה קלוקלת.

כאשר ילד לומד שהמחשבה שלו יוצרת ופועלת לטוב ולמוטב – הן בנכסיו והן בקיום המצוות – הוא מפנים ומבין את המשמעות האדירה ואת כוחה של המחשבה.

נכתב על פי "מי השילוח" לפרשת תצווה ועל פי ה"בני יששכר" לימי הפורים (אות יב).