בעוד המזרח התיכון עוקב בדריכות אחר חילופי המהלומות בין ירושלים לטהרן, נראה כי הזירה המרתקת באמת מתרחשת בתוך מסדרונות השלטון האיראני. בדיווח למהדורת הבוקר ב'קול חי', מנתח שלמה ריזל את הדינמיקה המורכבת של ההנהגה האיראנית ביום שאחרי התקיפות, ואת המאמץ הנואש לשדר עסקים כרגיל.
"לא הייתי קורא לזה מסתובבים חופשי", מסביר ריזל על הופעת הבכירים בצעדות יום אל-קודס, "הם מבינים שכרגע הם נבחנים בשבע עיניים על ידי הציבור האיראני וגם על ידי העולם. יש צורך בנראות שהם מתפקדים, אז הם חייבים לעשות את זה".
מוקד העניין המרכזי בראיון הוא דמותו של מוג'תבא חמינאי, בנו של המנהיג העליון, שהפך לדמות הדומיננטית ביותר בצל המלחמה. ריזל חושף כיצד הבן, שנתפס בעבר כדמות חיוורת, הצליח להשתלט על מוקדי הכוח: "בזמן שכולם זלזלו בבן האנמי והחלש יחסית, הוא תפר חליפות – או נכון יותר לומר גלימות – מאחורי הקלעים וצבר הרבה מאוד כוח". לדבריו: "אבא שלו לא סימן אותו כאחד מממשיכי דרכו מכיוון שלא רצה ליצור סוג של מונרכיה, שלטון שעובר מאב לבן, מה שלא נהוג במהפכה האסלאמית".
עוד באתר:
בנוסף למוג'תבא, ריזל מצביע על דמויות נוספות שבוחשות בקדירה, כמו עלי לאריג'אני ושר החוץ עראקצ'י, המנהלים מאבקי כוח פנימיים תחת מסווה של אחדות. "לאריג'אני טוען בעצם לכתר, זה חלק ממאבק כוחות פנימי", הוא מציין. לדבריו, הבכירים האיראנים יודעים שהם נמצאים תחת מעקב מודיעיני הדוק, אך הם מנצלים את נוכחות האזרחים כ"מגן אנושי" כדי להפגין נוכחות ברחובות: "הם יודעים שלא יתקפו אזרחים ברחובות, ולכן הם מרשים לעצמם להופיע בתוך ההמון כדי לייצר תודעה של חסינות".
ריזל מדגיש כי המאבקים הללו אינם רק פוליטיים, אלא נוגעים לעצם הישרדות המשטר. הוא מזכיר את הפרסומים על כך שהמוסד הישראלי הצליח לחדור עמוק לתוך מנגנוני הביטחון האיראניים, דבר שמעצים את החשדנות הפנימית. "מה שאנחנו נעשה זה חשוב", מסכם ריזל את תפקיד המערב והמודיעין, "אבל בסוף, מה שצריך לעשות זה מה שהעם האיראני והכוחות הפנימיים יכולים לעשות". לדבריו, השילוב בין לחץ צבאי חיצוני לבין קריסה פנימית כתוצאה מהתקוממות האזרחים, הוא זה שעשוי להביא לשינוי המיוחל במפה האזורית. ריזל מזכיר: "צריך לזכור שאלה שבאמת היו מה שנקרא 'פייטרים', כבר יצאו לרחובות – ונהרגו. אז הם כאילו מה שנקרא 'בוזבזו', כרגע יש לנו ציבור שמפחד".
האזינו לדיווח המלא, מתוך מהדורת הבוקר בהגשת בצלאל קאהן ודוד חכם:
