בימים אלו של מתיחות ביטחונית ושהייה ממושכת במרחבים מוגנים הופך הבית למקום צפוף ומתוח. הרב שניאור אשכנזי פתח את שיעורו בפרשת ויקרא בהתבוננות על המציאות הזו וקבע כי הדרך היחידה לשרוד היא אימוץ מידת הענווה. "לתפוס פחות מקום ביהודית זה ענווה" הסביר הרב והוסיף כי ככל שאדם מקטין את ה"ישות" שלו כך פחות דורכים עליו. השיעור הוקדש להבנה עמוקה של המידה הזו, שהרמב"ן הגדיר כמידה הטובה מכל המידות והשורש לכל המידות הטובות.
החידה הגדולה של הענווה מתחילה במשה רבנו. מצד אחד התורה מעידה עליו כי היה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", ומצד שני הוא היה המנהיג הכביר ביותר שעמד לעם ישראל. הרב אשכנזי הציג את שאלת הפילוסופים: כיצד אדם שמודע למעלותיו האדירות יכול להרגיש קטן מכולם? התשובה טמונה באות א' הקטנה של המילה "ויקרא" הפותחת את החומש. משה רבנו הבין שכל גדלותו היא מתנת שמיים שנועדה למילוי שליחות, ולכן הוא לא התנפח מגאווה אלא התמלא בתחושת אחריות ויראה שמא אינו עושה מספיק.
במהלך השיעור הבחין הרב בין ענווה לבין שפלות רוח פסולה. ענווה אמיתית אינה חולשה או חוסר הערכה עצמית אלא להפך. "ענווה היא גאווה בריאה שיודעת ממי קיבלתי את מה שקיבלתי" הדגיש הרב אשכנזי. הוא הביא את דוגמת הבלדר שמוביל מיליוני דולרים שאינם שלו, הוא מתייחס למטען בחרדת קודש אך יודע שהוא רק השליח. כך גם משה רבנו ידע שהוא "תופעה יחידה בכל הדורות" אך ייחס הכל לבחירה של הקדוש ברוך הוא, מה שאפשר לו להיות תקיף מול פרעה ועדין וענו מול כל יהודי.
עוד באתר:
הרב חתם את השיעור במסר של תקווה וקריאה להכרה בייחודיות של כל אדם. כל יהודי נולד עם תביעת אצבע רוחנית שאין לאף אחד אחר בעולם, וההבנה הזו היא שצריכה להוליד ענווה של מנהיגות. "השאלה היא לא אם אנחנו מדהימים, השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה שאנחנו מדהימים" סיכם הרב אשכנזי. לדבריו, מידת הענווה מאפשרת לנו להפוך לכלי קיבול לברכה ולגאולה, כפי שדרש רב יוסף בגמרא: "אל תגידו שאין ענווה, כי יש אותי", מתוך ידיעה שהכל בא מהשם יתברך.
