השבת הזו שלפני חג הפסח נקראת שבת הגדול. פרשת השבוע 'צַו' אותה נקרא מחר, מוסיפה לפרט את דיני הקרבנות, ומפרטת ציוויים הקשורים להכשרת הכוהנים לעבודת המשכן.
שם הפרשה 'צַו' לקוח מתחילת הפרשה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה… צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו…"- הציווי ללמד את הכוהנים את דיני הקרבנות השונים.
השימוש בלשון 'צו' הוא פחות שגרתי בתורה, כשבדרך כלל השימוש הוא בניסוח "דַּבֵּר" או "אֱמוֹר". חז"ל מסבירים שהשימוש במילה 'צַו' רומז שמדובר בהנחיה שיש לבצעה בזריזות. הסיבה שדווקא במקרה של הקרבנות יש צורך בניסוח מזרז, היא בשל העובדה שמדובר במצווה שיש בה עלות כלכלית כבידה ולכן יש צורך בדרבון מיוחד לקיים אותה.
עוד באתר:
אלא שהסבר זה לכאורה תמוה: יש עוד מצוות שכרוכות בהוצאה כספית כדוגמת הצדקה, ובהן לא משתמשת התורה בלשון המזרזת- 'צו', ומדוע דווקא בקרבנות התורה חוששת שאנשים יתמהמהו מלבצע את רצון הבורא?
ההסבר הוא שבצדקה אין חשש שיהודי יתמהמה בביצוע שלה. מכיוון שמדובר בכסף אישי, והאדם יודע שהקב"ה מבטיח ליהודי "עַשֵֹר- בשביל שתתעשר"- שיקבל בחזרה את הכסף שיתרום בהמשך, ממילא אדם בוודאי יקיים את הצדקה בשמחה וללא שהות.
לעומת זאת, כשמדובר בקרבנות שמגיעים מכספי ציבור, האדם עלול לשקול מחדש את סדר העדיפויות ולהעדיף להשקיע בדברים שנראים דחופים יותר, במקום להשקיע ברכישת עצים להבערת הקרבנות.
לכן מדגישה התורה "צו"- לשון זירוז, כדי לומר שגם כשמדובר בכוונה טובה ובאחריות לקופה הציבורית, חובה לקיים את ציווי הבורא, ובעניין הזה אין שיקול דעת שיתיר שינוי סדרי עדיפויות.
אם בכספי ציבור כך, בוודאי כשמדובר בהון האישי, ובמצווה לתת לעניים לכבוד הפסח, מצווה עלינו להעניק בזריזות ובהרחבה, ומובטחים אנו שהקב"ה יחזיר לנו בכפל כפליים.
מעובד על פי שיחותיו של הרבי זצ"ל, פרשת צו תשל"א
