איך מתקדמים מכאן

לשם שמיים: כשלבעלים אין שום חלק בקרבן

מה העיר איש העסקים לחברו? | "זאת תורת העולה, היא העולה!" | עלייה מדומה או עלייה אמיתית?

הרב יצחק ידידיה שינפלד

ט' בניסן תשפ"ו, 27/03/26 08:52 עודכן: 08:52

א+

א-

הרב יצחק ידידיה שינפלד פרשת צו

כבש. אילוסטרציה | צילום: דוד כהן, פלאש 90

מסופר על שני אנשי עסקים שנפגשו אחרי שנים. אחד מהם מספר בהתלהבות: "אין לך מושג מה הולך אצלי. מהבוקר עד הלילה – פגישות, טלפונים, נסיעות. אני כל היום על הקו, סוגר, פותח, מזיז דברים… לא נח לרגע."

החבר מקשיב, מהנהן, ואז שואל אותו בפשטות: "נו ותגיד… מכל זה, מה באמת התקדם?"

הוא צוחק: "מה זאת אומרת? אני כל הזמן בתנועה!"

החבר מסתכל עליו ואומר בשקט: "לא שאלתי אם אתה זז, שאלתי אם אתה מתקדם."

2.

כך התורה פותחת את פרשת צו: "וידבר ה' אל משה לאמר: צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה, היא העולה." במדרש חז"ל מבררים לשם מה הכפילות? מדוע לא די לומר "זאת תורת העולה"? ופירשו שם כפי שפירשו.

נראה להוסיף, שיש כאן נקודה רעיונית יסודית.

בשונה משאר הקרבנות המופיעים בפרשה – מנחה, חטאת, אשם, מילואים וזבח השלמים – קרבן עולה הוא הקרבן היחיד שנשרף כולו על המזבח. ברוב הקרבנות יש חלוקה: חלק למזבח, חלק לכוהנים ולעיתים גם לבעלים.

בחטאת נאמר: "הכהן המחטא אותה יאכלנה" – חלקו נאכל לכהנים.

בזבח השלמים החלוקה ברורה עוד יותר: "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו" – חלק לכוהנים והשאר נאכל לבעלים עצמם – קרבן שיש בו גם שותפות של האדם עצמו.

גם במנחה, שהיא מן הצומח, יש חלוקה: "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו". כלומר, הקומץ למזבח והשאר לכוהנים.

כמעט בכל הקרבנות יש שותפות בין מזבח, כוהנים ולעיתים גם האדם עצמו, ואילו בקרבן עולה נאמר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה עולה הוא". כאן אין חלוקה כלל: לא לכוהנים ולא לבעלים. הכל עולה כלפי מעלה. זהו קרבן של מסירות מלאה לשם שמיים, עלייה מוחלטת.

ודווקא כאן, במקום של נתינה מלאה, שאין בה שום 'חלק' לאדם, התורה עוצרת ומדגישה: "היא העולה". כלומר: לא כל מה שנראה כעולה נכנס להגדרה הזו. יש הרבה שנראים דומים, יש הרבה שנשרפים אבל רק זו היא העולה. גם בתוך עולם של מסירות, גם כשאדם נותן הכל, צריך לברר האם זו באמת "עולה".

אפשר לשרוף וזה לא נקרא עלייה. אפשר להתלהב וזה לא מתקרב. אפשר לתת הכל אבל אם זה לא מדויק, לא נכון, לא במקום – זה עדיין לא עולה. לא כל תנועה כלפי מעלה היא באמת התקדמות. יש עלייה אמיתית, ויש מה שנראה כמו עלייה.

ולכן, לפני כל צעד, גם כשהוא נראה נכון, גם כשהוא מלא רצון ומסירות, העבודה של האדם היא לעצור ולשאול את עצמו: האם אני רק זז או שהמעשים שלי באמת מקדמים, מעלים ומקרבים אותי לפני המקום.