רבה של אלעד: למה דווקא כשכואב בכיס צריך לתת

 

לקראת פרשת צו, נשא הרב מרדכי מלכא, רב העיר אלעד, דברים העוסקים ביחס בין ממון, נתינה וברכה – ובמיוחד במצבים של קושי כלכלי.

הרב פתח בדברי חז"ל כי "צריך לזרז במקום שיש בו חסרון כיס", והסביר כי דווקא כאשר האדם מרגיש קושי להוציא כסף – שם נבחנת מידת האמונה שלו. "כשזה נוגע לכיס – שם האדם נעצר", אמר, והוסיף כי זהו המקום שבו נדרשת העבודה האמיתית.

לדבריו, הנטייה הטבעית היא להימנע מנתינה כאשר יש חשש להפסד, אך זו טעות יסודית: "הקמצנות סוגרת את המזל", קבע, והדגיש כי אדם שמכווץ את ידו מתוך פחד – למעשה חוסם את השפע שיכול להגיע אליו.

מנגד, הציג הרב את כוח הנתינה דווקא בעת קושי: "הנתינה היא זו שפותחת את הברכה", אמר, והסביר כי כאשר אדם נותן למרות הקושי – הוא מבטא ביטחון בהקב"ה, ובכך יוצר לעצמו כלי לקבלת שפע.

הרב מלכא הדגיש כי אין מדובר רק במעשה טכני של צדקה, אלא בגישה פנימית: "זה לא כמה נתת – אלא איך נתת", והוסיף כי נתינה מתוך אמונה ושחרור יוצרת מציאות אחרת לגמרי.

בסיום דבריו קרא לחיזוק במידת הנדיבות דווקא בזמנים מאתגרים, והבהיר כי "דווקא במקום שהכי קשה – שם נמצאת הברכה הגדולה ביותר".

 

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ". (ו, א-ב) ודרשו חז"ל במסכת קידושין (כט ע"א): תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות. וכן בספרא (צו פרשה א פ"א אות א): "צו" אין צוואה אלא זירוז מיד ולדורות, א"ר שמעון ביותר כל מקום שיש חסרון כיס. והובא בפרש"י.

שאלות:

א. יש לשאול איזה חסרון כיס יש לכהנים שצריך לזרזם? ב. עוד יש לשאול, איך שייך הציווי לדורות אחרי חורבן בית המקדש שלא שייך להקריב עולה?

טבעם של בני אדם:

האדם נולד בטבעו – 'אנוכי', אוהב את עצמו, והוא מאוד רכושני כמו שאומרים האדם נולד עם יד קמוצה ונפטר עם יד פתוחה, לרמז כשנולד רוצה לכבוש את העולם אך כשנפטר מודיע שלא לוקח כלום, ולכן כל תינוק כל מה שרואה זה שלו והוא רוצה, כך שכל אדם אם לא יעבוד וישקיע על תיקון מידת האנוכיות הוא יהיה קמצן גדול אשר יהיה לו קשה מאוד בשני מישורים – הן אדם למקום בקיום המצוות וצדקה וחסד והן בין אדם לחבירו, קשה לו לעזור ולהעניק לזולת שום עזרה ותמיד ידאג איך למלא את כל תאוותיו ורצונו ולאחרים ימנע כמה שהוא יכול, והדבר יבוא לידי ביטוי בביתו ובחברתו שתמיד בראש מעייניו, היא דאגת השגת ומילוי תאוותיו בלבד עד אשר יהיה קשה לו כל הוצאה כספית הקשורה לאחרים ועושה חשבון על כל הוצאה וינסה תמיד אולי אפשר להימנע או להסתפק בפחות, ויש אשר הרחיקו לכת בחולי הקמצנות, עד אשר אפילו לצרכי עצמו הוא מתקמצן וחוסך כמה שיכול ובלבד שלא להוציא מכספו. וידוע מה שאמרו חז"ל: בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו בכיסו ובכעסו (עירובין סה). פירוש הדברים, כי על ידי שלושה דברים אלו, מתגלה פנימיות האדם, בהיות והרבה דברים האדם נמנע לעשות מפני הנימוס, אך כשזה נוגע לאחד משלושת הדברים האלה – הוא מתקשה להתגבר וממילא מתגלה הפנימיות. ולזאת התורה מלמדת אותנו את ההשלכות של מידה שלילית זו של הקמצנות והכילות עד שצריך לזרז הכהנים במקרים שיש חסרון כיס כאשר נבאר.

בדיחה על הקמצן:

נפתח במילי דבדיחותא, קמצן הגיע לביתו מהעבודה, רעב. אמרה לו אישתו: אישי היקר, העוף מקולקל וצריך לזרוק אותו. "לזרוק!?" נחרד הקמצן, "הרי אפשר לתת לשכן העני שלא ראה עוף בימי חֶלְדוֹ". איש חסד אתה יקירי. נתנו בני הזוג את העוף העשיר בחיידקים לעני ושמחו על טוב ליבם. העני אינו בודק במקרוסקופ את אשר אִנָּה ה' יתברך לצלחתו. שמח על שנענתה תפילתו לאכול ולשבוע אכל ומיד אושפז בבית חולים! בבוקר שמע הקמצן שהעני בבית החולים, לקח את זוגתו לבקר את העני ולקיים מצוות ביקור חולים. עת נפטר העני, טרחו בני הזוג ללכת אחר הארון ולאחר שחזרו מסעודת הבראה אמר לאשתו נו? רצית לזרוק את העוף? ארבע מצוות קיימנו בעזרתו, מתן בסתר, ביקור חולים, הלווית המת, וגם ניחום אבלים.

למה בבכור צריך לספור תשע לי ואחת לך

נפתח בסיפור 'משולח' אחד שאסף צדקה ביקר פעם בביתו של איש עשיר בתקווה לקבל תרומה הגונה. העשיר הסביר בנימוס כי הוא היה שמח מאוד לעשות זאת אך הוא לא יכול שכן הוא נתן די צדקה השנה. כראיה הוא הצביע על ערימת קבלות שנחה על שולחנו. המשולח הביט סביבו והבחין ברהיטים המפוארים ובבית הנאה של העשיר. בנימוס ובכבוד הוא שאל את מארחו אם ירשה לו לומר לו דבר חוכמה מן התורה. האיש העשיר הסכים והוא פתח ואמר: "בתקופת בית המקדש בירושלים, בעל עדר בעלי חיים היה חייב לתת מעשר מעדרו. הוא היה אוסף את הבקר במכלאה ופותח את הדלת. בעוד הפרות יוצאות הוא היה סופר אותן: אחת, שתיים, שלוש וכו'. כאשר ספר את העשירית הוא היה מסמן את הפרה בצבע אדום, ואלה שסומנו באדום הובאו לאחר מכן לירושלים. "ההליך נראה מסובך למדי", המשיך המשולח. "מדוע להטריח את האיכר לאסוף את בעלי החיים למכלאה ולהוציא אותן דרך השער? מדוע לא ניתן פשוט לקחת עשרה אחוז מן העדר, להוסיף עוד כמה בהמות כדי להבטיח שהמעשר אינו פחות מעשרת האחוזים הנדרשים, ולהימנע מההליך המסובך והמייגע?" המשולח לא המתין לתשובה. "התשובה לכך היא, כי הליך זה מעביר מסר עמוק מאוד לאיכר. על כל בהמה היוצאת דרך הדלת, הרי זה כאילו האלוקים אומר לאדם "אחת היא בשבילך, שתיים בשבילך, שלוש בשבילך"… אחרי שבעל העדר קיבל תשע פרות בורא העולמים מבקש אחת בלבד לעצמו. אחרי ששמר תשע פרות, האיכר מרוצה ומבין כיצד כל עושרו מגיע מאלוקים וכי אמנם הוא נותן, אך הוא מקבל הרבה יותר. העשיר הבין היטב את הנמשל: הוא הכיר בשפע הברכות שהעניק לו האלוקים ונתן בשמחה תרומה נדיבה.

קרבן עולה כליל ואין הנאה לכהן:

ובזה נבאר את פרשתנו, לגבי החלק הראשון – בין אדם למקום, מאחר וטבעו של האדם שהוא 'אנוכי' ומתקמצן בכל אשר נוגע לממונו, וביאור הדברים, שהתורה רוצה ללמדנו על כוחות הנפש האדם, שלא רק כאשר נצרך להוציא מכספו קשה לאדם, אלא אפילו אין שום הפסד לכהן בקרבן עולה מאחר ואינו על חשבונו, מכל מקום מספיק שאין לו מזה שום טובת הנאה ורווח על טרחתו, שהרי קרבן עולה כולו כליל נשרף באש ולא נותר אלא העור לכהן מהקרבתו, כך שלכאורה, 'אין לו שום אינטרס' להשקיע ולהתאמץ בהקרבת קרבן כזה, גם מצב נחשב כחסרון כיס ונמנע, ולזאת התורה בפרשתנו אשר נקראת "צו", מלמדת אותנו את תורת הנפש שבמקום שיש חסרון כיס צריך לזרז הכהנים כמו שכתוב בפרשתנו. ביאורם של דברים, מדוע התורה כאן שינתה מלשונה ואמרה בלשון "צו" ולא נאמר 'אמור' או 'דבר' כמו ביתר המקומות? ועל כך מבארים לנו חז"ל, שרצון התורה ללמדנו, שזו הדרכה לכל הדורות, שכל זמן שהדבר נוגע לכסף ולטרחה בחינם – צריך לזרז ולהתאמץ להתגבר על תכונת הקמצנות, כך שהכהנים לא יזלזלו בקרבן עולה. ומכאן מוסר השכל, עד כמה צריך האדם לעבוד על מידת הכילות והקמצנות אשר מוטבעת באדם, שהיא שורש כל הרע וחייב כל אדם לעקור מהשורש מידה ותכונה זו, אשר מאפילה על עבודת השם של האדם, להימנע מצדקה וחסד, וכן בקניית המצוות מחפש הזול ביותר וכן מוסיף שעות עבודה על חשבון שיעור תורה וכדומה, וגם משפיע על שלום ביתו והיחס לסביבתו, ולכן הציווי הוא לדורות, כיון שזה רק דוגמה לכל מצוות התורה.

דברי החפץ חיים שרכושו וקנינו וידידו האמיתי הם המצוות:

והוסיף על כך החפץ חיים זצ"ל, שכתוב בתורה (במדבר ה, י): "ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה". ולכאורה תמוה, מדוע אומרת התורה שמה שיתן לכהן לו יהיו, כלומר של עצמו יהיו, הרי לכאורה את מה שהוא נתן לכהן – כבר אין לו בזה שום חלק? אמנם ההסבר לזה, שרכושו האמיתי הוא אך ורק פירות עמלו הרוחני עניני קדושה בהם הוא מתעסק תורה מצוות תפילה וצדקה וכדומה הם קנייניו הנצחיים, הם ילווהו בחייו ובמותו, רק "קדשיו לו יהיו" באמת, כל זולתם קרי הפעולות והעניינים הנעשים מכח היצר הרע ובני לווייתו, הם נראים אמנם לאדם כאוהבים אך כל התחברותם אליו אינה אלא זמנית בלבד ובעת דוחקו הם עוזבים אותו לנפשו. נמצא אפוא, כי כל ידידי האדם לרבות בני משפחתו, אומנם בעת פטירתו הם מבכים אותו ומלווים אותו עד הקבר אך שם הם נפרדים ממנו ועוזבים אותו לנפשו, ואילו תורה ומעשים טובים בלבד כלשון התנא באבות. וממשיכים ללוות את האדם עד כסא הכבוד.

חידה על רכושו האמיתי:

בענין זה מסופר עוד, על רב העיר קריניק הגאון רבי חזקיהו יוסף משקובסקי זצ"ל, שפנה פעם אל ילדי החיידר ושאל: אחוד לכם חידה, אם היו חמישה נרות דולקים, והלך אדם וכיבה שניים – כמה נשארו? שלושה! ענו הילדים כולם יחד. "טעיתם", אמר בנועם, "נשארו שניים כי השלושה דלקו ודלקו עד שכלו מן העולם והשנים שכובו הם אלו שניצלו ונשארו". כן הוא גם בענייננו: אם יש לאדם סכום כסף והוא מפריש ממנו לצדקה לכאורה הצדקה היא אמנם חסרון שמתחסר הסכום בעיני הבשר, אבל בסופו של דבר הכסף יכלה והצדקה עומדת לעד. יסוד זה גדול ואם משננים אותו כדבעי עד שהדברים קונים להם שביתה בלב, אזי קל יהיה בהרבה להתגבר על מידת הקמצנות הטבועה בו, כי הרי אין בה שום טעם והגיון אם יודע הוא את האמת, שרק הנתינה נשארת לו לעולם.

מעשה עם הגאון רבי שמואל הנגיד זצ"ל שר האוצר שהצהיר מהו רכושו האמיתי:

וכמו שמסופר על הגאון רבי שמואל הנגיד זצ"ל אשר היה שר האוצר בממלכת ספרד. משרתו הרמה היתה לצנינים בעיניהם של שונאי ישראל, והם לא חדלו מלהסית נגדו את המלך כי מועל הוא בכספי הממלכה ומאדיר בהם את עושרו, אך המלך מיאן לקבל את דיבתם הרעה כאשר ראו שדבריהם נופלים על אוזניים אטומות, הציעו, שאדרבה, יצוה המלך עליו למסור דין וחשבון על רכושו, והיה אם יתברר שלא דיווח עליו במלואו – ייוודע הדבר שמסתיר הוא מפניו עוד כהנה וכהנה. הסכים המלך והורה לרבי שמואל הנגיד זצ"ל, לתת דין וחשבון על עושרו. כעבור ימים מספר, הגיש את הדיווח כך וכך רבבות מטבעות זהב. זעם המלך וקרא: "עתה ידעתי כי צדקו אויביך, הלא אני עצמי נתתי לך סכום כפול מזה"! ולקחוהו מיד למאסר והעמידוהו למשפט, וכל רכושו יחרם. להפתעתו של המלך, קיבל רבי שמואל הנגיד זצ"ל את הגזירה בשויון נפש. הבין המלך שמסתתר כאן דבר מה. אמר לו המלך: "הן חכם מופלג אתה, איך העזת להגיש לי דין וחשבון מסולף"? קם רבי שמואל הנגיד זצ"ל ואמר למלך: אילו היה המלך מצווני לומר כמה כסף תחת ידי, היה החשבון אחר, הכנתי גם אותו והוא מונח עתה בכיסי. אבל המלך ביקש לדעת כמה הוא רכושי. הכסף שתחת ידי אינו באמת רכושי ולפני שעה קלה אף נוכחתי בזה כאשר החרימו המלך. רכושי האמיתי הוא רק מה שנתתי לצדקה ולחסד ולהחזקת התורה, וזה אף אחד לא יכול לקחת ממני, וזהו בדיוק הסכום אותו הגשתי למלך.

כחס על הנר:

ואמר לי מו"ר אבי זצ"ל על מה שכתב התנא במשנה מסכת שבת (פ"ב): המכבה את הנר וכו' כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה – חייב וכו' מדוע כתב התנא בכ"ף הדמיון ולא כתב החס על הנר, החס על השמן? אלא התנא בא ללמדנו דרך אגב, שאם האדם מכבה בכדי לחסוך שמן או לשמור הנר או להשאיר פתילה ועובר על איסור, בפועל לא ירוויח על ידי זה כלום, אלא כחס הכוונה נדמה לו שחס על השמן או הנר או הפתילה, מאחר והוא יפסיד מה שחסך בצורה אחרת. וכן אדם אינו צריך לחסוך על חשבון הכשרות וההידור בקיום התורה והמצוות.

מעשה עם הרב שטיינמן

סיפר הרב שטיינמן זצוק"ל, שבאיזו פעם שהיה בחו"ל, ניגש אליו אחד העשירים וביקשו לברך את הבן שיהיה גביר גדול. שאל אותו הרב: "כמה כסף אתה רוצה שיהיה לו"? ענה העשיר: "כמה שיותר". אמר לו הרב: "אני צריך שתגיד כמה". אמר העשיר: "25 מיליון דולר". הרב נפעם מגודל השאיפה ואמר: "אני מוכן לברך אותו שיהיה לו 50 מיליון דולר, אבל שבתנאי שכל מה שיהיה לו מעבר הוא יתרום לצדקה". העשיר החוויר ואמר לרב: "אבל כתוב "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"… הוא רק מבקש ברכה וכבר חושב על הקמצנות של הצדקה למרות שמבטיח לו כפול.

סגולת קריאת פרשת המן לעושר:

וכבר כתב החפץ חיים זצ"ל (משנ"ב סי' א ס"ק יג): כתוב בירושלמי שכל האומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו, ומבאר הטעם לומר פרשת המן בכל יום, על מנת להשריש בקרבנו את האמונה שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית וכדכתיב המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל במאומה.

דברי ספר הישר על מידת הקמצנות שגרועה מכל המידות ולא שייך להיות עובד השם:

וכן כתב בספר הישר [מיוחס לר"ת] שער ו: והמידה הארבע עשר הכילות וכו' ובטוח שיש לו עוד מידות רעות את הקמצנות כתב, וזאת עלתה על כולנה וכו' כיון שדרכו בכל קיום התורה והמצוות, כגון אם יקנה כבש וישחטהו ונמצא טרפה ויוכל להביא ראיות להכשיר אותו יעשה, וכן אם יכנס עליו שבת ויזדמן לו עסק שאם לא יעשהו יאבד לו ממון יביא ראיות כי הוא מותר לעשותו, ועל כן אי אפשר להיות לכילי עובד אלהים בשביל רוע לבבו ועינו אשר שבפרוטה יתיר כל איסור.

 

חטא קין בגלל הקמצנות אינו מהדר במצוות:

וראה מה שכתב הסבא מקלם זצ"ל: צא ולמד על קין אשר היה השני ליציר כפיו יתברך, וראה כמה גדלה מעלתו כי השיג בשכלו ענין הקורבנות, ועוד יותר כי השי"ת דיבר עמו קודם, וגם כי השיג כי השי"ת שעה אל הבל אחיו, תראה כמה השיג באלוקות ועם כל זה נפל במידת הקימוץ לחסרון אהבה וכבוד השי"ת, כי מידת הקימוץ גרמה לו שידמה כי מאי איכפת לו להקב"ה בין כחוש לשמן. וכמה כואב לראות את אותם אנשים שבעת שהם באים לרכוש אתרוג ולולב או מצות וכדומה הם תרים אחר המחיר הנמוך ביותר בשוק באומרם מדוע יש צורך במהודר יותר גם זה כשר. ועל כך אמרו חז"ל במסכת סוטה (מח ע"א): משחרב בית המקדש פסקו אנשי אמנה מישראל. ופירש רש"י זצ"ל אנשי אמנה היינו אנשים שבוטחים בהקב"ה וסומכים עליו לעשות טוב ואין דואגים לחסרון, ועוד יותר כתב רש"י זצ"ל בהמשך בטלו אנשי אמנה שמאמינים בהקב"ה לוותר ממונם לנוי הידור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים עכ"ל. והרמב"ם זצ"ל כותב (הלכות מתנות עניים פ"י ה"ב) בענין זה דבר נפלא וז"ל: לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, ואדרבא אמרו חז"ל במסכת תענית (ט) להיפך עשר תעשר ודרשו חז"ל עשר בשביל שתתעשר.

ובחנוני נא בזאת:

והנה כתב הנביא (מלאכי ג, י): "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". ודרשו חכמים במסכת שבת (לב ע"ב) ובמסכת תענית (ט ע"א) ובמסכת מכות (כג ע"ב): מאי עד בלי די? אמר רמי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. שואל המגיד מדובנא למה דווקא מצוה זו מותר לבחון את הקב"ה? אולם התשובה היא לפי המבואר קודם, שבמקום שיש חיסרון כיס צריך לזרז את האדם שלא יתעצל, ולכן הקב"ה מרשה לנסות אותו ומבטיח עושר הפך המציאות שהוא נותן ומחסיר ממונו ובכל זאת מתברך בעושר, ומזה ילמד האדם על כל המצוות, אם הצדקה שהוא נותן הקב"ה מחזיר לו בכפלי כפליים, קל וחומר במצוות שאינו צריך לתת או רק נצרך להדר שלא יפסיד בגלל שהוא מקיים המצווה. וכתב משל לסוחר בדים שהלך לשוק למכור בסיטונאות גלילים של בד. כאשר הגיע לשוק, התעניין איזה סוחר לקנות אך ביקש למדוד את הגלילים, אמר לו המוכר למדוד הכל קשה מאוד אולם יש לי עצה בו תקח את הגליל הכי קטן ונמדוד אותו ולפי זה אני יחשיב לך את כל הגלילים אפילו שהן יותר עבים, ולכן הסכים כיון שהוא בטוח שאין גליל יותר קטן מאותו גליל והוא רק ירויח, כך מצות מעשר וצדקה, שאדם מוציא את כספו, והמציאות היא, שצריך שהאדם ירגיש שחסר לו מה שנתן, ובכל זאת הקב"ה ממלא חסרונו ומתברך רכושו ועסקיו, קל וחומר לשאר מצוות שיתברך.

מעשיות על קמצן צ'ק לא חתום:

וכיוצא בזה, מסופר על עשיר קמצן, שבאו לביתו שני גבאי צדקה להתרימו לדבר שבצדקה בתחילה סירב הקמצן ולבסוף נתן להם צ'ק. לאחר שעה חזרו הגבאים, ואמרו לו ששכח לחתום על ההמחאה אמר להם העשיר: לא שכחתי אלא בכוונה לא חתמתי משום שחביבה עלי מצות מתן בסתר ואין רצוני לפרסם את שמי.

גדול החסד שעושה העני עם העשיר יותר ממה שהעשיר עושה לעני:

במד"ר רות פ"ה אות ט' תני בשם רבי יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית וכן מבואר בגמרא במסכת בבא בתרא (י): שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא אם אלוקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? ענה לו רבי עקיבא: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם, כלומר מי שנותן צדקה לעני ניצול בזכותה מן המוות, וכמו שנאמר (משלי י, ב): וצדקה תציל ממות, ואם כן הקב"ה העניק לנו חסד עליון בכך שנתן לנו את ההזדמנות לתת האחד לשני ועל ידי כך ננצל מכל מיני מרעין בישין, וכמו שהחפץ חיים זצ"ל נהג לומר, אם מטרידים את הסוחר בחנותו בענייני צדקה וחסד חלילה לו לראות בכך הטרדה אלא יש לו לראות זאת כזכות ועליו לקבלם בסבר פנים יפות כמו שמקבל את הבאים לחנותו לקנות ממנו בריוח גדול.

 

אם לא יוציא לצדקה יוציא בעל כרחו לדברים אחרים:

עוד עצה יעוצה לרוצה להרגיל עצמו לפזר את ממונו לצדקה, והוא על פי המסופר בגמרא מס' ב"ב (י), אודות רבי יוחנן בן זכאי וקרוביו היתומים, שהוטל עליהם מס ואמר להם רבי יוחנן בן זכאי שאילו נתנו לצדקה את כל המוטל עליהם היו נפטרים ממשא המיסים וכל מה שהחסירו בצדקה הם שילמו במיסים. בספר אהל מועד מסיק ממעשה זה, כי כך הוא סדר הדברים: מה שמוטל על אדם לתת לצדקה לא ישתייר בידו בשום אופן, וכסף זה איננו מיועד לו כלל ואם לא יתנו לצדקה ישלח בעל הפקדון שלוחים ויטלו ממנו בחזרה את פיקדונו והרבה שלוחים למקום לאדם נותרה רק הבחירה, אם מעדיף הוא לקיים מצוה של נתינת צדקה או שהכסף ייפסד בכל מיני דרכים.

החלק השני כמה נזק גורם הקמצנות בביתו ובחברתו:

והחלק השני בין אדם לחברו, כמה הקמצנות מרחיקה אותו מהחברה והורסת שלום ביתו. הפעם נעמוד על המפתח לכישלונות הזוגיות והוא מידת הקמצנות, כאשר זוג מתחתנים, באים מבתים ומשפחות שונות שבדרך כלל רב המבדיל מהמחבר. ויתכן שאחד מבני הזוג גדל בבית שרגיל לחיות בשפע ולדאוג לכל צורכי הבית בכבוד וקונה כל מה שנצרך לבית ולבני ביתו, הן במזון, הן בביגוד והן בצרכים שונים, בטיפולי שיניים או טיפולים אחרים, והצד השני, יתכן שגדל במשפחה שהרגילות בה לחסוך תמיד, שכל הבית מתנהל בקמצנות ובחשבון, וכמה שיותר לחפש להוזיל את העלויות ולכן ילך לקנות מוצרי מזון רק איפה שיש מבצעים ולחכות תמיד לרגע האחרון שמורידים מחירים למרות שהסחורה לא טובה, העיקר שיש בבית. וכך הדבר בביגוד ובכל צרכי הבית וידאג להקפיד לא להדליק שום מנורה ללא צורך, ועוד יותר להדליק מזגן או דוד חשמל הכל בקמצנות. וכאשר בני הזוג מתחתנים משני קצוות שונות, נוצר פרדוקס בניהם ומתחיל החיכוך בניהם וכל אחד כפי הרגלו מצדד בצדקת דרכו להיות חסכן או פזרן, כמובן שהתוצאות קשות בגלל הוויכוחים שהדבר גורם והצער והעצבות והמצוקות שנגרמים בעקבות הקמצנות מעכירים את האוירה בבית ואין שלום בית ואף לצערנו מגיעים גם לפירוק המשפחה. והסבר הדבר כי הקמצנות פוגעת בשיקול דעתו של האדם כמו שמסופר בירושלמי (מסכת תרומות פ"ח ה"ד) שפעם רבי יוחנן נאבד לו הארנק והיה טרוד בדבר ושאלו אותו דבר הלכה ולא ידע להשיב, שאלו אותו וכי בגלל שנאבד הארנק נאבד גם הדעת, והשיב להם שהדעת קשורה ללב האדם והלב קשור לכספו. הראת לדעת עד כמה הכסף משפיע על דעתו.

מעשה שהיה עם זוג שהבעל היה קמצן:

מעשה שהיה שסיפרה אשה אחת על עצמה איך הגיעה לגירושין. סיפרה על בעלה ״שהוא קמצן חולני״ קמצנותו יד ביד עם שתלטנותו ניהלו את חייהם, והיו עימם במאבק מתמיד. מקלחת היתה בעיניו תקלה צרכנית מיותרת ולכן הוא נהג לסגור את השיבר הראשי של הדירה אחרי 5 דקות במקלחת. הילדים מצאו עצמם רועדים מקור עם שמפו על הראש ובלי מים לשטוף את עצמם, ולא הועילו התחנונים. הוא סירב לפתוח את המים והם נאלצו לנגב מעליהם את הסבון והשמפו עם מגבת. עניין המים היה כל כך מהותי עבורו עד שהוא דרש מכל בני הבית להוריד את המים בשירותים רק עם הכפתור החסכוני, ואת הילדים הנחה לעשות את צרכיהם בבית הספר, כדי שנייר הטואלט והמים לא יהיו על חשבונו, והם הפכו לחרדתיים ופיתחו הפרעות אכילה. וכשהוא עזב את הבית הוא לקח איתו את השלט של המזגן, כדי שחלילה לא יעבוד בלי שליטתו, גם ככה היתה לו אג'נדה ברורה מתי המזגן יופעל. למרות שהם נראים אנשים נורמטיביים לחלוטין ולא ניכר בחוץ כל המלחמה הפנימית בתוך ביתם. בסוף הקש ששבר את גב הגמל היה תספורת לילד. הוא נהג לספר אותו משחר ילדותו למרות שאין לו שום כישורי ספרות והוא בכלל מהנדס, וזה יצא עקום, עד שבגיל מסוים הילד התבייש בתספורתו והיא לקחה אותו למספרה ושילמה 50 שקלים עבור התספורת. כשהוא גילה את הארוע הוא נכנס לאטרף. למרות שבחשבון הבנק שלהם שכבו עשרות אלפי שקלים בעו״ש וכמה מאות אלפים בתוכנית חיסכון, הרי בכל חודש הם חסכו אלפי שקלים בשל קמצנותו הקשה. אבל התספורת לילד הפכה מופע של צרחות ואיומים על חייה, וכשהוא הלך למספרה השכונתית ורב עם הספר שלא יספר את הילדים שלו בלי אישור ממנו, היא נשברה סופסוף והחליטה להתגרש.  למרות שהמעשה נראה מאוד קצוני אבל לצערנו ישנם הרבה זוגות שסובלים מתכונה זו ברמות שונות של קמצנות כי לא מבינים שבמעשיהם מצמצמים את השפע והברכה לביתם ומפסידים יותר ממה שהם חוסכים לשיטתם.

הכילות מחיצה של ברזל בינו ובין הברכה:

זאת ועוד, הקמצנות סוגרת את מזלו בהיות והשם יתברך מתנהג עם האדם כפי מעשיו כמו שכתב בספר החינוך (פרשת ראה מצוה תפ): שלא נמנע מלהלוות לעני מפני השמיטה. משרשי המצוה, לחזק ולקבוע בלבבנו מדת הנדיבות ולהרחיק תכלית ההרחקה מדת הכילות, ומדת הכילות מחיצה של ברזל בינו ובין הברכה, והנדיבות חלק מחלקי הברכה ונמצא המתנהג בו שהוא בתוכה. ע"כ. ישמע חכם ויוסף לקח.

עצת הרמב"ם לעקור קמצנות על ידי ריבוי הנתינות:

כתוב בתורה (דברים טו, י): "נתון תתן לו", ופירש רש"י זצ"ל "נתון תתן" – אפילו מאה פעמים, וכתב הרמב"ם זצ"ל (מסכת פאה פ"ג מ"ט) על מה שאמרו חז"ל הכל לפי רוב המעשה – כי מוטב לתת מאה פרוטות למאה עניים מאשר מאה פרוטות לעני אחד כיון שבפעולות אלו הוא מזכך את מידותיו ומרגיל עצמו להיות נותן. וכן כתב החסיד יעב"ץ זצ"ל: יסוד גדול בעבודת השם אם האדם בטבעו הוא קמצן הדרך היחידה לשנות טבעו היא רק על ידי נתינה חוזרת ונשנית עד שישוב לו ההרגל לטבע שני ורמז לדבר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יח, טז): "מתן אדם ירחיב לו", על ידי שיתן הרבה פעמים ייעשה לרחב לב. וסמך לדבר זה הביא החפץ חיים זצ"ל ( ספר חייו ופעלו ח"ג) מהפסוק בתהלים (קיב, ט): "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד", אם מפזר צדקתו לאביונים הרבה אזי מובטח הוא שצדקתו תעמוד לעד ושלעולם יחזיק במידה הטובה של נתון תתן כי ההרגל נעשה לו לטבע.

הלוקה במידת הקמצנות עד המוות:

עוד כתב בספר 'לב אליהו' סיפור דומה אודות אדם אחד שגם כן לקה במחלה של האדם הנ"ל ועל אף שהיה איש נכבד ובעל מעלות רבות היה נגוע מאד בחמדת הממון. בכל פעם שהיה מגיע לאיזה שהוא נסיון בנידון זה היה מאבד את אישיותו ונכרך בלהט אחד תאוותו. כאשר אדם זה חלה ונטה למות באו אליו חבריו לבקרו להיפרד ממנו ואז רמז להם שיתקרבו אליו לפי שרוצה הוא להשמיע דבר מה באזניהם כאשר הטו אזנם אמר להם רצוני לומר לכם דבר שתוכלו ללמוד ממנו מוסר הנה אני מרגיש עתה כי קרב קצי עוד מעט קט יבואו ויטלוני מן העולם הזה ובכל זאת הנני מעיד על עצמי שאם אחד מכם יתן לי כעת כסף לא אוכל להימנע מלהושיט ידי ולקחת את הכסף ולהחביא אותו מתחת הכר שאני שוכב עליו, עד כדי כך שולטת בי עדיין מדת חמדת הממון שמעו וקחו מוסר ואכן אחרי כרבע שעה יצאה נשמתו והלך לעולמו.

איך אפשר להזהיר בכל מאודך אחרי בכל נפשך:

מסופר על רבי זושא מאניפולי זצוק"ל, שפעם אחת בא לעיר אחת שיש שם עשיר גדול והלך אליו לבקש צדקה ולא רצה ליתן כלום. אמר לו, שיש לו שאלה על מה כתיב "בכל נפשך ובכל מאדך", יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו (ברכות ס"א ע"ב), וקשה האיך יתכן כזה שאם יבוא אליו רוצח שרוצה להרגו אם לא יתן לו ורוצה ליהרג ולא יתן לו כלום היתכן שיש איש כזה? הרי יפסיד גם את ממונו? ותירץ, שזה נאמר על עשיר קמצן היות וכתוב במשלי (יט, יז): "מלוה ה' חונן דל", שאם חונן דל – מלוה להשם, ואם אינו נותן, זה בגלל שאינו מאמין לה' שיחזרנו וחס על ממונו. אולם כשהולך לישון מפקיד לה' נשמתו ומאמין שיחזיר לו נשמתו, ולכן על אדם כזה שייך לומר שממונו חביב עליו יותר מגופו. שבממונו לא מאין ובגופו מאמין. ע"כ. ודפח"ח.

מעשה עם האבן עזרא והדגים מקריעת ים סוף:

עד היכן מגיעת מידת הקמצנות, מסופר על רבי אברהם אבן עזרא, המפרש הנודע של התורה סיפור שממנו, ניתן ללמוד עד כמה מידת הקמצנות עלולה למרר את חייו של מי שנגוע בה: האבן עזרא היה כל חייו עני מרוד, ונדד ממקום למקום. באחת מתקופות נדודיו, הוא הגיע לפני שבת לעיר אחת באותו מקום היה נהוג שבעלי הבתים של העיר מקבלים אורחים לפי סדר מסויים קבוע שאין לשנותו, בשבת זו מקבלים אורחים תושבי העיר שהגיע תורם, ובשבת הבאה מארחים את האורחים הבאים אחריהם בתור. איתרע מזלו של האבן עזרא, שהיה צריך להתארח אצל אדם שהיה ידוע בקמצנותו הגדולה. אותו אדם, במטרה לחסוך מהוצאות השבת היה נוהג לרוץ לשוק מאוחר מאד סמוך לשבת ולקנות את שיירי המאכלים שנותרו ביד המוכרים שיריים אלו נמכרו באותה שעה בזול. לאחר מכן הוא מיהר לביתו וביקש מאשתו שתכין אותם מהר כדי שתספיק לבשלם לפני שבת. באותו יום ששי שבו הגיע האבן עזרא לעיר, עבר בעל הבית בשוק בשעה מוקדמת שלא כדרכו, וראה שם דג יפה וטוב וחמד אותו בליבו. הוא התמקח שעה ארוכה עם המוכר עד שהצליח להוריד את מחירו ולקנותו. והנה לפני כניסת השבת נודע לו מהממונה על האורחים שהגיע תורו לקבל אורח לאותה שבת פניו של אותו אדם חפו… צר היה לו מאד לתת לאורח מנה יפה מאותו דג. קמצנותו היתה כה גדולה עד שליבו לא אפשר לו לתת משלו לזולתו. בדלית ברירה הוא רץ שוב לשוק וקנה שלושה דגים קטנים ישנים ומעופשים עבור האורח. בבואו הביתה הוא ביקש מאשתו שבליל שבת תגיש לאורח את הדגים הזולים והישנים והוא עצמו ימצא כבר דרך שלא לאכול אותם בתואנה כל שהיא. לאחר מכן כאשר האורח יהיה שבע מהמאכל הרע, יאכל הוא את הדג היפה. בליל שבת כאשר התקרבו בעל הבית ואורחו האבן עזרא לבית הריח האבן עזרא את ריח הדגים המעופשים, והבין מיד מיהו מארחו ומהי מגמתו אך לא אמר מאומה. והנה לאחר הקידוש ונטילת ידים כאשר הגישה בעלת הבית את הדגים המעופשים לאורח גחן האבן עזרא אל אחד הדגים, והחל ללחוש לו מלים שונות. לאחר מכן הוא עזבו ופנה לדג השני וכן לשלישי בעל הבית תמה מאד על מעשיו של אורחו ושאל אותו לפשר מעשהו והאם ח"ו אין הוא עושה כישוף בלחשיו עם הדגים. ענה לו האבן עזרא, שהוא כותב פירושים על התורה ותמיד הוא רצה לברר כיצד התרחשה קריעת ים סוף, והנה עתה בראותו דגים ישנים מאד הוא סבר שהם מאותה תקופה, ויהיה באפשרותם לספר לו על קריעת ים סוף. אולם הדג הראשון לא זכר, וכן השני, ואילו הדג השלישי אמר, שיתכן שאחיו הגדול הנמצא במטבח זוכר זאת. בעל הבית הבין את הרמז והתבייש על כך שהוא נהג במידה כל כך בלתי הגונה כלפי אורחו. הדברים חדרו לליבו והוא החל מהרהר על דרכו הנלוזה ועל מידת הקמצנות הקיצונית שאליה הוא נגרר, עד שחייו וחיי בני משפחתו הפכו לקשים, עצובים ובלתי נסבלים. המעשה מלמד אותנו, שמידת הקמצנות פוגעת בראש וראשונה באדם עצמו עד ששבתותיו נעשות חול וכל חייו הופכים למסכת של צער הדרך היחידה היא להתנער מאותה מידה רעה להיות בעל לב רחב להוציא הוצאות כראוי ולחיות חיים שיש בהם הנאה מעולמו של הקב"ה.

מוסר השכל:

הראת לדעת עד כמה מגונה מידת הקמצנות מכל המידות, אשר פוגעת בעבודת האדם את השם יתברך ובכל קיום המצוות. בגלל הקמצנות הוא מחפש במחיר הכי זול ולחפש כל טצדקי להימנע או לחסוך בקיום התורה והמצוות, וכן פוגעת בשלום ביתו כיון שכל ההתנהלות בתוך הבית עם אשתו והילדים בקמצנות לא נדבר על המתנות אלא אפילו על בגדים יחפש רק אם יש איזה חיסול בזול אלא אפילו בצרכי הבית יחפש כל דבר כמה שיותר בזול ויתקמצן על החשמל לא להדליק מזגן ולא דוד חשמל להתרחץ וכדומה אין גבול למצוקות שהדבר גורם לעכור את השלום בית, וכך הדבר בחיי החברה כאשר נוהג בקמצנות אינו מסוגל להעניק ולתת ולעזור ותמיד יחפש להתחמק בתירוצים שונים, ותמיד נמנע מכל הושטת עזרה מפני שחביב עליו כספו יותר מכל דבר וזו מחלה רעה כדברי שלמה המלך וכל עושרו שמור לבעליו לרעתו כי יקח דבר במותו איתו ואת הכל ישאיר אחריו, וגם מאבד את הברכה מהבית כיון שכפי שהוא מתנהג נוהגים איתו מהשמים בקמצנות, ובפרט שכל השפע והברכה בזכות האשה כמה שיעניק יקבל שפע בכפליים, וכן בצדקות וחסדים כמה שיתן יקבל יותר, לכן החכם יגנוז באוצרות שמים בפיזור לצרכי קיום התורה והמצוות ועשיית חסד ובזה ירבה כבוד ביתו ושלום ביתו אמן ואמן.

החותם בברכת שבת שלום ומבורך.

וחג פסח כשר ושמח

הצב"י מרדכי מלכא עיה"ק אלעד