- האדמו"ר המיוחד
ר' ישעי'ה ב"ר משה. הצדיק מקרעסטיר, שבעשור האחרון שמעו החל ללכת בכל המדינות, ואט אט קברו הפך מוקד עלייה לרגל להמוני חסידים, אמריקאיים, אנשי עסקים, ליטאים, ספרדים וגם קצת דתיים לאומיים. לתופעה הזו – שלפני 20 שנה מסתבר שלא היה מניין על קברו ביום היארצייט והנה עתה המונים משחרים לפתחו אין הסבר הגיוני, שמעתי פעם שזה כתוב באחד הספרים שנכתבו עליו שהוא אמר את זה שכך יהיה, לא הצלחתי עד כה לאמת את זה אז נשאיר את זה בגדר תעלומה.
בין ההמונים שנוהרים בשנים האחרונות לציונו של הצדיק בעיירה ההונגרית, אין שום מכנה משותף. לכולם יש רב, אדמו"ר או מורה דרך אחר. אין אף אחד שעושה את הדרך לקרעסטיר, ומכריז בגאון: אני חסיד קרעסטיר! גם סבא שלי היה בחסידות. מרבית חסידיו של ר' ישעי'לה הם חסידים טריים. לחסידות אין מסורת, מנהגים או משהו מחייב. שרים "ר' שעי'ה ב"ר משה", אומרים כמה דברים בשבח חלוקת אוכל ליהודי רעב, עולים על מטוס להונגריה, והנה אתה מאנשי הצדיק.
עוד באתר:
ר' ישע'יה זה צדיק שלא מחייב אותך דבר. אין צורך לעשות "הכנות" לנסיעה, במובן הרוחני כמובן. תשאלו כל חסיד שנוסע לרב'ה,האם הוא חש משהו דומה בנסיעה קרעסטירה. עד כמה ששמתי לב, בקרעסטיר היה קשה מאוד למצוא "עובדים", ולא בשביל הפרנסה. מרבית הציבור שמגיע, זה הציבור העובד. והסיבה היא לא כלכלית, למשל לאומן בראש השנה טסים גם כאלה שאין להם לירה בחשבון הבנק ומעולם לא שמעו את קולו של הבוס. ר' שעי'ה סוחף את הציבור הזה, שלא מחפש עבודה קשה. תבוא, תאכל תשתה, תגיד תהילים, ואתה משלנו.
2. השותף
במהלך שהותי בקרעסטיר, פתאום הרהתי במשהו מאוד מעניין, ואני חושב שיש לי הסבר מניח את הדעת, לכל המלעיגים על עבודת הקודש. מרבית החסידים שנוסעים לרבי, במהלך התכנון של השהות במקום, מעולם לא בדקו היכן נמצאת הסאונה הקרובה, או המלון עם הספא הטוב ביותר. אבל שבאים לר' ישעי'ה, הגשמיות היא חלק מהמסע, כן כן, גם אצל אלה שבארץ למשל, או במקום מושבם בבורו פארק פחות מתעניינים בתחושת המים החמימים שמרגיעים את הגוף והנפש.
מבלי להתייחס כלל לעניין האוכל, שגם אליו נגיע בהמשך, התחושה הכללית בקרעסטיר היא שהגשמיות תופסת מקום של כבוד. אתרי הספא במחוז טוקאי וגלילותיה היו בתפוסה מלאה. לדעתי, בשנים הבאות זה יהפוך ממש לחלק בלתי נפרד מהמסע. כשהרהרתי וחשבתי על כך, הגעתי למסקנא, שהנוסעים לר' ישעי'ה, לא מרגישים שהם נוסעים לרבי. הם מרגישים שהם נוסעים לשותף. ר' ישעי'ה שעסק בגשמיות של היהודים אי שם לפני 100 שנה, ממשיך לעשות זאת גם כיום. סיפורי הישועות שאנשים ראו אצלו בלתי נתפסים. המוני אילי הון ואנשי עסקים מייחסים את ההצלחה שלהם לצדיק שחילק פעם תפוחי אדמה, והיום זה השתדרג. אף אחד לא בא לשם כדי לקבל תפוח אדמה. אולי כדאי להפוך לגביר הבא שיחלק בעצמו את התפוחי אדמה.
ובדיוק בגלל זה, הנסיעה הופכת מנסיעה מכבידה ומחייבת, לנסיעה קלילה וזורמת. שנוסעים לרבי, לא מחפשים מלון וספא. מחפשים במקסימום מזרון סביר לישון עליו במוסד החינוכי הקרוב למקום מגוריו של האדמו"ר, בשביל לקום עם גב ישר. שנוסעים לר' ישעי'ה, בדיוק כמו בנסיעה לפגישה עם שותף עסקי, מחפשים את המלון הטוב ביותר, עם הספא הטוב ביותר, צריך הרי לבוא מוכן לפגישה.
3. ההתפרקות
אודה ולא אבוש. לאור כל האמור לעיל, התקשתי מאוד להרגיש משהו רוחני, והייתי בספק רב אם בכלל אצליח לכוון או להתרכז באמירת התהילים. למען האמת, קצת פחדתי אפילו לגשת לציון ששוכן במעלה ההר. חשתי שאם אתקרב למקום גניזתו, ולא ארגיש דבר, האכזבה תהיה גדולה יותר, והרהורים על הקיבוץ החדש הזה, רק יעמיקו. אז ברחתי. החלטתי שהמחשבות, בשילוב העייפות מהדרך, רק יגרמו לי לאבד עניין, כאכנס לקודש ואראה את ההמונים מתפללים בהתרגשות שזרה לי.
אחרי סיור במתחמי האוכל, וסקירה מקיפה של העיירה ההונגרית שמתי את פעמי לעבר המלון ששכן בין הכרמים המופלאים של חבל טוקאי, והלכתי לישון, לא לפני שטעמתי מהעשייה המשובחת של היין המקומי, הכשר כמובן. אולי בבוקר ארגיש אחרת, שכנעתי את עצמי. ואולי לא – זה הקונספט, באים אוכלים אומרים תהילים והולכים. לא צריך להרגיש משהו.
בבוקר, לאחר שחרית זה קרה. הרגשתי שהגיע הזמן לגשת לציון. לנסות לפחות. אולי משהו יקרה. הנעתי את הרכב והתחלתי לזחול במעלה ההר, לא לפני ארוחת בוקר קלילה במתחם ההכנסת אורחים המפואר. פסעתי בלב כבד בין האוהלים שהקומו בכניסה לציון, ואת פניי קידמו עשרות שנוררים עם ערימות דולרים בידיהם. אחרי שעברתי במסלול הסרט נע והשתטחתי על קברו של הצדיק, מצאתי פינה בתוך מבנה האוהל, פתחתי את ספר התהילים, והתחלתי לקרוא.
האווירה במקום הייתה עילאית. מאות אנשים, מכל רחבי העולם עומדים עם ספרי תהילים בידיהם, וקוראים בהתלהבות, כשמידי פעם זעקה של יהודי עם לב נשבר מפלחת את חלל האוויר. לא עבר הרבה זמן, ופתאום בין המזמורים והאנשים, משהו בפנים נפתח. דמעה אחת זלגה לה, ואחריה זה ממש הפך לפרץ של בכי. פתאום נפלה במוחי המחשבה. עומדים כאן יהודים מכל העולם, ושמים מבטחם בצדיק שחילק פעם תפוחי אדמה, שיחלק גם להם. זה צדיק שאוהב יהודים רעבים, וכולנו יהודים רעבים.
בין המילים של דוד המלך, להמונים שהתנועעו לצידי, הדמעות המשיכו לזלוג. "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר", "ר' שעי'ה ב"ר משה פועל פאר כלל ישראל בני חיי ומזוני רוויחי". כן, בדיוק בשביל זה באנו. אנחנו רוצים כזה צדיק, שלא מסתכל עלינו, על מה עשינו, על איך אנחנו נראים. הוא מחלק תפוחי אדמה ליהודים רעבים. בעצם, בזה הכל תלוי. אנחנו הרי לא בעלי אמונה כמו צדיקי הדורות שלא הותירו פרוטה בכיס מיום ליום. דעתינו מבולבלת וחלשה, טרודה בפרנסה, בקשיים ובהתמודדויות.
ר' שעי'ה טיילט ישועות. אנחנו רוצים ישועה עכשיו, רוצים שר' ישעי'ה יחלק לנו גם תפוחי אדמה. אנחנו יהודים רעבים. רעבים ברוחניות, אבל גם בגשמיות. וכי איך נוכל, בדור שכזה לעבוד את הקב"ה עם כל הניסיונות? מאיפה נשאב את האמונה? ר' שעי'ה, תחלק לנו את הישועות. תביא לנו גם תפוחי אדמה. בא נעשה עסק, אתה תדאג לנו בגשמיות, ואנחנו נתחזק ברוחניות. הדמעות המשיכו לזלוג, עד סופו של הספר, ולאחריו התחלתי להזכיר גם את החברים שלי שזקוקים לישועה רפואה ופרנסה. למה שאבקש את הטוב הזה רק לעצמי? ר' שעי'ה, תדאג לכולנו, כמו בחיים חיותך, תדאג לנו גם עכשיו. כמו שאז נתת אוכל ליהודים, תתן גם לנו.
4. הקבלה
היה קשה לצאת. קשה עליי פרידתכם. הרהרתי לעצמי, שזה אמנם נכון שר' שעי'ה הוא לא צדיק שמבקש, אלא צדיק שנותן. אך אולי בכדי לזכות בברכותיו עלינו גם לדבוק במידותיו. להיות גם מאלה הנותנים. אמנם אני לא גביר כמו מרבית הסובבים אותי, אבל משהו גם אני יכול. קיבלתי על עצמי קבלה קטנה בלי נדר, לחלק משהו ליהודים שצריכים, בערב שבת. לתת גם כמו ר' ישעי'לה, לדאוג ליהודים הרעבים, ובודאי כך נזכה שידאגו גם לנו.
איני בעל מוסר, ולא קמפיינר להתרמות, ויתרה מכך, אולי עדיף בלי התרמות. לפקוח עיניים סביב, ולדאוג ליהודים רעבים. לא צריך להקים ארגון ולא לתרום סכומי עתק, פשוט לחשוב איל אני יכול לשמח יהודי רעב, ולפנק במשהו, כל אחד כמה שיכול. להיות ר' ישעי'לה.
5. מאה שערים פינת בורו פארק
לפני שנגיע למנה העיקרית, תרתי משמע, אי אפשר לסקר את האירוע בקרעסטיר בלי להתייחס לתופעה הרווחת בקרב מחננו. בכל פינה ונקודה בקרעסטיר, בעיקר בביתו של ר' ישעי'לה שמשמש כשטיבלאך בימי ההילולא, ובאוהלים סביב לציון, עמדו ה"שנוררים". מאות, כן מאות, יהודים חרדים שעמדו ואספו כסף מהבאים לציון. כולם מצוידים בערימת מזומנים, בעיקר שטרות ירוקים מייד אין U.S.A, ובמכשיר קטן שמשמש להעברת אשראי, למי שבמקרה אין לו כסף נזיל.
נקדים ונאמר, אני לא בא לתת מוסר, או לזלזל חלילה במי שנקלע למצב קשה ואין לו כדי פרנסתו. אבל, זה לא נראה הגיוני בשום צורה, שכל כך הרבה, אנשים שבריאים בנפשם וגופם, עומדים ומלקטים דולרים מכיסיהם של האמריקאים, רק כי יש להם הרבה ודולר או שניים לא יזיק להם. נכון, הדולר שהנגיד שחרר מהערימה שהכין מבעוד מועד בכיסו, אולי לא מפריעה לו, אבל מה איתך? למה אתה לא חושב עליך? איזו מן תרבות זו לבקש כסף מאחרים רק כי יש להם הרבה?. שוב, איני מדבר על אילו שאוספים למטרות קדושות כהכנסת כלה, מצב רפואי, או שאין להם כדי פרנסתם. גם אני נזקקתי לא פעם לקבל דברים שלא היו באפשרותי לשלם לבד. אבל להפוך את זה לתרבות? לראות בחורים תמימים שפשוט עומדים ומלקטים דולרים מאמריקאים ש"זה לא יזיז להם עוד דולר או פחות", זה מביש.
המנהג המקובל בקרב מחננו הוא שמי שצריך הוצאה גדולה כגון, חתונה, טיפול רפואי, או כיסוי חובות, ואין לו מאיפה להשיג, הולך לדפוק על דלתות הנגידים בליקווד, בורו פארק או לונדון. "ייבוא מט"ח" אפשר לקרוא לזה בשם מכובד, יותר מ'שנור'. אך, מה שקורה בקרעסטיר זה אירוע אחר. במקום להמריא לארה"ב הרחוקה, הנגידים באים לאזור. וכך, גם כאלה שלא באמת צריכים, מנצלים את ההזדמנות החד שנתית ועושים חבילת הכל כלול: גם טיסה לר' ישעי'ה, וגם שנור בארה"ב, הכל בנקודת מפגש נוחה גיאוגרפית לשני הצדדים. בין ניו יורק לירושלים.
אומר את האמת. גם אני לא עשיר גדול. סיבוב קליל בין הגבירים שבאו לקרעסטיר, היה יכול לסגור לי פינה או שניים. אבל, בעיני זה הפך לדבר מאוס ביותר, לעמוד וללקט דולרים מכיסי הגבירים. הגעת לקרעסטיר? נסעת כל הדרך? זה היום המסוגל של הצדיק. תבקש ממנו. תאמין. הוא ייתן. ויש לו יותר מהגבירים, הוא הרי נתן לחלקם הגדול את הדולרות, לפחות לפי מה שהם מספרים. תשאירו את ה'שנור' למי שבאמת צריך.
6. החוויה (?) הקולינרית
הגענו לעיקרית. במשך שנים רבות, עניינו של ר' ישעי'ה מקרעסטיר היה להציל את היהודים מעכברים. אין בית בו לא הייתה את תמונתו של הצדיק. בשנים האחרונות, יד ההשגחה העליונה סובבה שכל יהודי יכיר גם את ר' ישעי'ה שהיה מאכיל את יהודי הונגריה. למה זה התגלה בצורה הזו רק אחרי הרבה שנים? אין לדעת. אבל זה קרה. והיום כולם מכירים את ר' ישעי'ה כמי שחילק אוכל ודאג ליהודים הרעבים.
מסופר על ר' ישעי'ה, שכשהוא היה עסוק בחלוקת אוכל בימים הנוראים, הוא אמר שאינו מבין בנסתרות – אך כשהוא מחלק אוכל ליהודי רעב הוא הופך להיות "יו"ד במילואו". וכדי למלא את היהודים בדור הזה לא מספיק רק תפוחי אדמה. צריך לעמוד בסטנדרטים אחרים לגמרי, שמצריכים לוגיסטיקה והיערכות נרחבת בכדי לספק את רעבונם של המוני העולים קרעסטירה. ייתכן שהשורות הבאות שאכתוב יגרמו לכמה אנשים לנוע באי נוחות במשרדם הממוזג, אך החלטנו להישאר נאמנים לקוראינו ולהביא בפניהם את התמונה המלאה מהעיירה ההונגרית. ויהי מה.
נשגב מבינתי, איך הגענו למצב שבכדי להנציח את דרכו של ר' ישעי'ה, צריך לריב על חלוקת האוכל בקרעסטיר. אין לי כל כוונה להיכנס למריבות בין הצדדים, וגם אין זה מתפקידי. אין לי מושג עם מי הצדק, והאם ישנם עוולות שנעשו או לא נעשו כלפי אי מי מהצדדים. אך מעניין לחשוב, מה היה אומר הצדיק ר' ישעי'ה, על המצב? האם זה עושה לו נחת רוח שיהודים רבים על חלוקת האוכל, וההתרמות שבאות עימה, ביום הילולתו? האם זוהי המשכת דרכו? בטוחני שהתשובה היא לא. מי ייתן והאמת והשלום יאהבו.
נניח לתככים והמריבות, וניגש לעניין. ביום הילולתו של הצדיק מקרעסטיר, מצופה היה שבהכנסות אורחים המתהדרים בהמשכת דרכו, ידאגו לטוב ביותר עבור הציבור שמגיע תשוש ועייף מן הדרך. אני בטוח שכולם אכן ניסו להגיע לרמה הטובה ביותר, בעיקר בגלל שאנחנו בדור כזה שהכל נמדד בסופו של דבר במה שמדברים ברחוב, אך לצערי, ואני אומר זאת בכאב, רובם לא הצליחו. נשים את האמת על השולחן: לשם הדוגמא, בהילולא של ר' מיילך בליז'ענסק האוכל ברמה הרבה יותר גבוהה. אצל שני המתחרים. והמרחק הגיאגרפי בין בודפשט לוורשה הוא לא כזה גדול שיכול להצביע על הפערים בין הרמות.
את הסיור הקולינרי שלנו בקרעסטיר, פתחנו במתחם ה V.I.P, של ר' ישעיל'הס הויז. את פנינו קידמו וילונות ירוקים, שולחנו ערוכים, ובר מרכזי עליו היו נתחי בשר ודגים מכל הסוגים, לצד שלל תוספות, ולקינוח בר שייקים ועוגות מעוצבות. זה היה נראה שהם ניסו לשדר יוקרה, בפרט בשביל הנגידים הגדולים שהתארחו במקום, אך רמת האוכל לא הייתה מפתיעה. אמנם זה הצטלם טוב ונראה טוב, וגם היה טעים. אך התחושה הייתה שהכל הגיע לרמה של "כמעט" מושלם, ולא של מושלם. הניסיון היה, הכוונה הייתה, אבל במבחן התוצאה הרמה לא מאוד גבוהה. ושוב, בהתחשב בכך שיש הכנסות אורחים גם בחו"ל שמציבות סטנדרטים גבוהים יותר.
נציין, שלפני כן עברנו באולמות האוכל הענקיים של ר' ישעי'להס הויז שהוכנו לציבור הרחב, שם מתקיימת הסעודה הגדולה ביותר בעולם בהילולת ר' ישעי'לה. בצל האכזבה מהשנה שעברה, נראה היה שהשנה השקיעו קצת יותר ברמת האוכל והעיצוב. חשוב לומר זאת ברור, האוכל בקרעסטיר טעים וטוב, לא חלילה מקולקל או לא אכיל. אך בהילולת הצדיק שעניינו הוא חלוקת אוכל, הציפייה היא לרמה אחת מעל, ואולי משם מגיעה גם האכזבה.
לאחר ארוחת הערב אצל ר' ישעי'לס הויז, התקדמנו לעבר ה"גאסט הויז", שנמצא במיקום מרוחק יותר מציונו של הצדיק. בדרך, חדר לאפינו עשן הכבשן מהמנגלים הרבים שהודלקו בחצרות הבתים לכבודו של הצדיק. החלטנו להיכנס לאחת החצרות ולסקור את האוכל המוגש לציבור. נכנסנו. את פנינו קידם הרב פנחס פאמפ, מ"קרעסטירר היים" כשביד אחת הוא מחזיק בקבוק יין משובח ובידו השנייה את המלקחיים איתם הפך את ההמבורגרים שהכין להמונים.
אם לומר את האמת, יש משהו מיוחד בזה שבעל ההכנסת אורחים מכין את האוכל בעצמו כאחד האדם, ועובר בין הסועדים להציע להם מהבשרים שנצלים על המנגל. אין משהו רישמי, יש מלא אוכל ויין (ברמה גבוהה) על השולחן, וכל דכפין ייתי וייכול. הרגיש הכי אותנטי, הכי כייף, והכי "ר' ישעי'ה ב"ר משה".
משם שמנו פעמינו לעבר ה"גאסט הויז", המקום יחסית מרוחק ממרכז העניינים, וקטן יותר. השולחנות היו מכובדים יותר מהקודמים בהם ביקרנו. אם לדרג את האוכל, זה איפה שהוא בין האולמות של ר' ישעיל'הס הויז למתחם ה V.I.P. שלהם. כך או כך, השפע בכמויות היה אצל כולם, ולא היה צריך להמתין יותר מדיי בשביל לקבל צלחת עמוסה מידי שלוחיו של הצדיק וממשיכי דרכו.
אם נסכם: אצל ר' ישעילהס הויז יש את ההילולא הגדולה ביותר, עם כמות האוכל הגדולה ביותר, ב"גאסט הויז" יש אוכל מעט טוב יותר, והמקום שפתוח לציבור הרחב מזמין יותר, וב"קרעסטירר היים" יש את האווירה הטובה והאותנטית ביותר. מעכשיו עד לשנה הבאה, כולם יכולים להשתפר לטובת כלל הציבור העולים קרעסטירה. לשובע ולא לרזון. מבטיחים שנעקוב.
כך או כך, נקווה שכל תפילותינו יתקבלו ברצון, ונזכה לפעול ישועות בזכות ר' ישעי'ה ב"ר משה, שפועל עבור כלל ישראל בני חיי ומזוני רוויחי.
