ביום הזיכרון הנוכחי, אורית מרק אטינגר לא צריכה להתאמץ כדי להתחבר לשכול. עם אב שנרצח בפיגוע, אח שנהרג בשירות המוסד, אח קטן שנפל בקרב בעזה ושני בני דודים שנקטפו בפעולות איבה, אורית הפכה בעל כורחה לסמל של עמידה איתנה. בשיחה מרגשת עם יוסי חיים מימון ב'קול חי', היא מבקשת לנפץ את תדמית ה"אייקון החזק" ולהודות: "ביום כזה אני לא מחייכת. פה ארבעה קברים ופה חמישה, זה יום כבד שבו מותר פשוט לבכות".
עבור אורית, היכולת להישבר היא דווקא מקור הכוח. "הגדולה בעיניי היא לדעת לכאוב ולבכות, אבל לזכור שגם כשכואב – לא רע לי", היא מסבירה. היא מתארת מציאות שבה השכול נוכח בכל רגע, אך יום הזיכרון מאפשר לגיטימציה חברתית לכאב: "זה היום שבו הרדיו בוכה איתי, והיום שבו אם אבכה ברחוב – כולם יבינו". למרות המחיר האישי הכבד מנשוא, היא מצהירה בנחרצות כי לא תעזוב את הארץ לעולם: "זו הארץ שספוגה בדם של המשפחה שלי".
במהלך הראיון נחשף סיפורו המצמרר של אחיה פדיה ז"ל. אורית מספרת על הדילמה הבלתי אפשרית של אמה, שנאלצה לחתום לו על אישור גיוס לקרבי לאחר שכבר איבדה בן ובעל. "אמא אומרת לפעמים: 'אם לא הייתי חותמת, אולי הוא היה חי'", משתפת אורית בכנות כואבת, "אבל אז היא מיד מוסיפה: 'אם הוא היה חי ולא בקרב, הוא לא היה פדיה'. הוא פשוט לא יכול היה אחרת".
עוד באתר:
ההתמודדות המשפחתית כוללת גם רגעים של הומור שחור, כדרך לשרוד את המציאות הבלתי נתפסת. אורית חושפת בחיוך מריר כי שם קבוצת הוואטסאפ של האחים הוא "הנותרים". לדבריה, הבחירה בחיים ובשמחה היא הניצחון האמיתי על הטרור: "אבא ושלומי ופדיה יושבים שם למעלה ואומרים לי 'יאללה, תמשיכי'. אם הייתי נשברת, זה היה ניצחון לטרור, ואני לא אתן להם את זה".
לסיום, אורית קוראת לאחדות בעם ישראל, כזו שהיא פוגשת בין מצבות בית העלמין. "ליד הקברים יש אחדות טהורה בין אנשים מכל המוצאים והגילאים. השוני בינינו הוא מה שעושה אותנו לעם ישראל", היא אומרת. היא חתמה בסיפור אופטימי על "פדושקה" – עגלת קפה שהקים חברו החילוני של פדיה במושב שחר, שהפכה לכשרה במיוחד לזכרו. "זה חלק מהאחדות הזאת", היא מסכמת, "להרים כוס קפה לחיים במקום שבו הכל התחיל".
האזינו לראיון המלא ב'קול חי':
