18 שנים חלפו מאז הערב המר בראש חודש אדר, בו מחבל פרץ לישיבת "מרכז הרב" בירושלים וקטע את חייהם של שמונה תלמידים קדושים בעת לימודם. בין הפרחים שנקטפו היה רועי אהרן רוט הי"ד.
בראיון חשוף ומלא אמונה ב'קול חי', משתפת אמו, אורלי רוט, כיצד הזמן אינו מרפא את הכאב, אלא רק משנה את צורתו. "יום הזיכרון הוא לא רק תאריך בספר ההיסטוריה, הוא פעימה בלב", היא אומרת, "חוט מתוח של מחיר שאינו פוסק".
יוסי חיים מימון, שביקר לאחרונה בישיבה, תיאר את המראה הסוריאליסטי של הישיבה השוקקת חיים לצד "הדלת שלא זזה" – אותה דלת כניסה שעליה נותרו חורי הכדורים כעדות חיה לטבח. עבור אורלי, המראה הזה הוא בבואה לחיים עצמם. "החיים ממשיכים, זורעים וקוצרים, אבל השוני הוא בעיני המתבונן", היא מסבירה. "המשפחה גדלה, נולדים נכדים לתוך סיפור שכבר קיים, והזיכרון הופך למורשת".
עוד באתר:
תסמונת הכיסא הריק
למרות השמחות והאור בבית המשפחה, אורלי מתארת את מה שהיא מכנה "תסמונת הכיסא הריק". לדבריה, לא מדובר דווקא בכיסא פיזי שמוצב בשולחן, אלא בתחושה המלווה כל רגע מאושר. "תמיד יש את האחד שחסר. חסר בולט. המחשבה 'מה היה אילו רועי היה פה' היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. העבר פשוט נקבר בתוכנו".
באופן מצמרר, הריאיון נגע בחיבור שבין חלקי העם. יוסי חיים הזכיר תמונה מפורסמת מזמן הפיגוע, בה נראים בחורים חרדים מביטים בכאב דרך חור של קליע. אורלי אישרה כי עד היום היא פוגשת את הערבות ההדדית הזו בהרצאותיה: "אנשים מכל השכבות רצו לגעת, לשמוע ולדעת שאפשר לקום גם מתוך ההרס הזה. יש הבדל בין לקרוא סיפור בעיתון לבין לעמוד מולו במציאות".
"אין מה להתגבר – פשוט מתקיימים"
כשנשאלה אורלי מהי השאלה שחוזרת על עצמה הכי הרבה במפגשים שלה עם הציבור, היא השיבה בלי להסס: "שואלים אותי 'איך מתגברים?'. זו שאלה שקשה לי לענות עליה גם היום. שכול הוא לא מחלה ולא שפעת – אין מה להתגבר עליו. לומדים לחיות לצד הכאב, על אף ולמרות הכל. אתה פשוט מתקיים".
השיחה הסתיימה בהבחנה תורנית דקה: בעוד שעל מת מן השורה נגזרה גזירה שישתכח מן הלב, הרוג מלכות אינו נשכח לעולם. אורלי רוט, בדבריה המדודים והעמוקים, הוכיחה כי הזיכרון של רועי אהרון ושל חבריו לישיבה חי ופועם, לא כפצע פתוח ומדמם בלבד, אלא ככוח מניע של המשכיות, אמונה וגאולה.
האזינו לשיחה המעצימה המלאה מתוך התכנית המיוחדת 'ארבע בצהריים' ב'קול חי':
