כתרי הרצון שיוצרים נחלה: מסופר על יהודי פשוט מצפת שמע דרשה על לחם הפנים והחליט, בתמימותו, להקריב לקדוש ברוך הוא חלות חמות.
מדי יום שישי הניח בסתר שתי חלות בארון הקודש, והשמש שמצא אותן אכל אותן בהנאה. היהודי היה בטוח שה' יתברך מקבל את המנחה שלו, עד שהרב גילה זאת ולעג לו על טיפשותו.
אולם באותו לילה התגלה לאר"י הקדוש כי מאז חורבן המקדש לא הייתה לקדוש ברוך הוא נחת רוח גדולה מזו, בזכות הלב והכוונה הטהורה שהושקעו במעשה.
עוד באתר:
בזוהר הקדוש יש הווא אמינא כי פסח שני הוא יותר חשוב ויותר נעלה מפסח ראשון?
מדוע ולמה ובכלל מה ההבדל בין השנים?
התורה שבכתב והתורה שבעל פה מבטאים את שני החלקים שבמערכת היחסים שלנו עם הקב"ה:
תורה שבכתב היא מסמלת את אתערותא דלעילא שהרי היא מגיעה מהשמים כלשון הפסוק והפיוט מן השמים השמעתם קולך.
אך תורה שבעל פה היא אתערותא דלתתא שהאדם מחדש מעצמו בעמלו בתורה.
לכן תורה שבכתב היא בבחינת השמים 'השמים לה' והתורה שבכתב היא בבחינת הארץ נתן לבי אדם. ארץ הוא מלשון ריצה שהאדם עצמו רץ ועושה.
מסיבה זו יהושע שכובש את הארץ ומחלק אותה לכל שבט ולכל יחיד מקבל ממשה רבינו את כל הכתרים של כל עם ישראל בשביל לדעת איזה חלק מארץ ישראל לתת לכל אחד.
כל חלק בארץ ישראל היה כנגד חלק בתורה ששיך לכל אחד, כל יהודי קבל את החלק בארץ ישראל לפי החלק בתורתו.
יהושע קבל זאת ממשה רבינו "ונתת מהודך עליו" הודך היינו הכתרים של כל עם ישראל שעברו למשה רבינו בחטא העגל.
פסח ראשון הגיע מאת ה' יתברך כאשר הקב"ה ירד בעצמו להציל את עם ישראל.
אך פסח שני הוא מהאדם עצמו, כעין מעשה תשובה, אדם שחטא או נטמא ורוצה ומשתוקק לקיים את מצוות הפסח.
פרשת פסח שני נתחדשה בתורה כמו תורה שבעל פה: על ידי האדם ועם ישראל בבחינת אתערותא דלתתא.
זאת בשונה מכל המצוות שקבלו כציוי ה' מן השמים ללא אתערותא דלעילא.
לכן היה הווא אמינא כי פסח שני יותר נעלה כי הוא הגיע מכח חידוש תורה שבעל פה על ידי השתוקקות בני ישראל.
נכתב על פי משנתו של רבי צדוק הכהן מלובלין לפסח שני אות א'
