התורה הקדושה מכונה בפי חז"ל "כלי חמדה" ומושווית למים, כפי שנאמר: "אין מים אלא תורה". מנגד, אנו מוצאים כי המים שימשו גם ככלי ענישה נורא בדור המבול. הזוהר הקדוש בפרשת פנחס מגלה תובנה מרעידה: התורה הייתה אמורה להינתן כבר לדור המבול על ידי משה רבנו, שהיה מעותד להנחיל את התורה לבני דורו. אלא שבגלל רשעותם הם לא זכו לכך, ותחת קבלת התורה – הם נאבדו במים. הקשר בין אי-זכייה בתורה לבין עונש המבול טומן בחובו את אחד היסודות העמוקים ביותר בנפש האדם.
רבנו חיים ויטאל, בספרו "שערי קדושה", מלמד כי נפש האדם מורכבת מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. יסוד המים בנפש הוא השורש של תאוות התענוגים והחמדנות. כפי שהמים מצמיחים כל מיני פרי ותענוג, כך הם המקור לרצון הגשמי לגזול ולהתענג על הבלי העולם הזה. רבי צדוק הכהן מלובלין מוסיף כי כל מה שהאדם חומד ותאב לו נקרא "מימיו". זהו גם העומק של חטא מי מריבה: משה רבנו הכה בסלע, כלומר הכה במים ובתאוות, בעוד שהקדוש ברוך הוא ביקש ממנו "לדבר" אל הסלע – להנהיג, להוביל ולכוון את התאוות למקום הנכון במקום לנסות לשבור אותן בכוח.
מכאן מובן מדוע דור המבול, ששקע בחמדנות ובתאוות, נענש דווקא ב"תהום רבה". המים היו סמל החטא, ולכן הפכו לסמל העונש. לעומתם, יוסף הצדיק הצליח להכניע את יסוד המים שבו כשעמד בניסיון מול אשת פוטיפר. בזכות כיבוש היצר והתאוות, זכו צאצאיו שים סוף ייקרע לפניהם; כיוון שיוסף משל ב"מים" הפנימיים שלו, המים החיצוניים שבעולם נכנעו לפניו. דמותו של יוסף, עליו נאמר "בור ריק ואין בו מים", מסמלת את ההתרוקנות ממים של תאוות והתמלאות במים של קדושה.
עוד באתר:
כוח התאווה הגשמית, המכונה "מים זידונים", הגיע לשיאו בקליפת ישמעאל, שנטלו תשעה קבין של תאווה לעולם. אברהם אבינו, המייצג את מידת החסד והחיבור, נדרש למול את ישמעאל כדי להתיש את כוח התאווה הזה. העצה היחידה להתגבר על "מנוול" זה של התאווה היא למשוך אותו לבית המדרש. התורה, שנקראת אף היא מים, היא הכוח היחיד שיכול להמיר את החמדה הגשמית ב"חמידו דאורייתא" – בחמדת התורה. מי שזוכה להפוך את כוח החמדנות שבו לחשק בלימוד, הופך להיות מחכמי ישראל.
כאן טמון ההבדל המהותי בין חכמת התורה לכל חכמה חיצונית אחרת. המהר"ל מפראג מבחין בין "חכמת יון" לבין "חכמת ישראל". על חכמי אומות העולם אנו מברכים "ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו" – לשון נתינה של דבר חיצוני, תכשיט המייפה את האדם אך אינו משנה את פנימיותו. לעומת זאת, על חכמי ישראל אנו מברכים "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו" – לשון חלק, המעיד על כך שהתורה היא חלק מעצמותו של הקדוש ברוך הוא והיא מתאחדת עם הלומד אותה. חכמה יוונית, כדברי רבי יהודה הלוי, יש בה פרחים אך אין בה פרי; היא מפרידה בין החכמה לבין המעשה והמוסר.
כיוון שהתורה היא חכמה אלוקית נבדלת, היא משנה את המהות הפיזיקלית של הלומד. רבי חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים" מבאר כי אדם המקבל על עצמו עול תורה לשמה, נעלה מעל חוקי הטבע והמזלות. הוא דבוק במקור החיים, ולכן כוחות הטבע מסורים לידיו. זהו הבסיס למנהג ישראל ללכת אצל חכם ולבקש ברכה ורחמים על חולה; החכם אינו רק "יודע ספר", אלא אדם שהתורה חלחלה לתוך פנימיותו וזיככה את יסוד המים שבו, עד שהפך הוא עצמו לכלי לברכה אלוהית המשנה סדרי עולם.
