בכל שנה כשליל שבועות ממשמש ובא, תוקפות את האדם מחשבות מעורבות: השאיפה, הקניין והערגה ללימוד תורה מציפים את הלב, אבל מה שהלב חושק – הזמן עושק, וטרדת הפרנסה דורשת את שלה.
האדם הבוגר מנסה להיאחז ברסיסי זיכרון מליל שבועות בימי הנערות והבחרות בישיבה, אך ברגע אחד הבזקים אלו פוגשים את אתגרי החיים בתחנת ההווה, ושוב עולה התהייה: מהי בדיוק נקודת החיבור ללימוד התורה?
החיבור הוא האור הגנוז
עוד באתר:
המדרש אומר שהקדוש ברוך הוא גנז את האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, ובינתיים האור הגנוז נמצא בתוך תורה שבעל פה.
מהו האור הגנוז?
בציווי התורה "וידעת היום והשבות אל לבבך" יש שני ציוויים:
"וידעת" – השכל והחכמה.
"אל לבבך"– הלב והרגש.
זו היא התפילה: "והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך" – אנחנו מבקשים שדברי התורה יהיו מיושבים על הלב ונזכה לנעימות, מתיקות והארת אור התורה בליבנו.
כאשר לומדים תורה פועלים במוח ובלב: המוח מתחיל את השקלא וטריא בגמרא, אבל הלב מקבל את מתיקות התורה ואת הטעם בלימוד התורה.
לכן בסיום מסכת אנחנו אומרים: "לא תתנשאי מינַן ולא תתנשי מינן" (לא תשתכחי מאיתנו ולא נשתכח ממך). למרות שאנחנו לא זוכרים את הידיעות השכליות של המסכת, הלב שלנו זוכר.
מסיבה זו נאמר כי במעמד הר סיני "בטלה זוהמתן של ישראל". זוהמת הנחש של חטא אדם הראשון נטהרה, כי עם ישראל קיבל את אור התורה שיש בה מן האור הגנוז.
ועוד משהו: בפנימיות התורה יש את "אור המקיף" – לו אנו זוכים בחג הסוכות, ויש את "אור הגנוז" שהוא האור הפנימי. אור שהוא לא נעשה כדי להאיר משהו אחר, אלא הוא-הוא מטרה בפני עצמו, מאיר את עצמו; מושג ששייך בבינת הלב.
בלימוד התורה אנחנו מקיימים שני חלקים, אבל לפעמים רק החלק של הלב נשאר קיים. לכן בליל שבועות יש קבלת התורה בתורה שבעל פה, מעבר לתורה שבכתב.
בליל שבועות אנחנו מתחברים לאור התורה שלמדנו, ומנסים ושואפים כי אורה ישפיע על חיינו ועל אתגרי הזמן, מתוך הבנה כי היא היא ליבת חיינו.
גם כשהאדם לומד מעט תורה יחסית לשאיפה שלו, הוא צריך שאורה יאיר את חייו.
נכתב על פי משנתו של רבי צדוק הכהן מלובלין לחג השבועות
