אני רוצה לשתף אתכם בתחושות שלי מאז ההלוויה ההמונית של הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ״ל.
אני מנסה לחשוב האם כל אלה שהרגישו שהם דרכו על משהו או רמסו משהו בהלוויה עושים ברגעים אלו חשבון נפש ואומרים: 'אולי זה אני שהרגתי אותו? הרי דרכתי על אנשים, והיות ואני אני לא יודע מי היו אותם אנשים שדרכתי עליהם – יכול להיות שאלו ההרוגים או הפצועים?'
האם הם ישנים טוב בלילות האחרונים? אני מקווה שלא.
עוד באתר:
אבל גם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: כמה פעמים היינו בסיטואציה של דחיפות המוניות, בהלוויות, כנסים והילולות?, האם מהיום עולם כמנהגו נוהג? האם הדחיפות ימשיכו?
אלו אותם דוחפים, ראינו אותם, הם מפעילים חמש כוחות סוס במרפקים ובחזה – ומסתכלים כלפי מעלה. לא שומעים, לא רואים ולא מריחים. אוי לנו אם קורבנות אלו יהיו לשווא.
ואתה, אותו אחד שהרגשת שאתה רומס משהו, תעשה תשובה, תבקש מחילה על קברם. לפחות תתחייב שבמקום שיש דחק אתה כבר לא תהיה שם.
