בשיעורו השבועי לפרשת בהעלותך, עסק הרב שניאור אשכנזי במבטה של התורה על מושג העבודה, היציאה לפנסיה וההתחדשות בחיי האדם. לדבריו, היהדות אינה מכירה במושג של חדלון או בטלה, אלא רואה בכל שלב בחיים הזדמנות לשליחות חדשה.
הרב פתח בדברי התורה על עבודת הלויים, שמגיל חמישים הפסיקו לשאת את משאות המשכן על כתפיהם. לדבריו, אין מדובר בפרישה מוחלטת, אלא במעבר מתפקיד פיזי קשה לתפקידים אחרים: שמירה, שירה, סיוע והדרכה לדור הצעיר. "בן חמישים לעצה", הזכיר הרב, והסביר כי דווקא בגיל הזה נדרש האדם להפוך את הניסיון שצבר לכלי של השפעה וחינוך.
מכאן עבר הרב אשכנזי לביקורת על התפיסה המערבית שלפיה האדם עובד כדי לחיות, ובשלב מסוים מבקש להפסיק לעבוד ולנוח. ביהדות, הסביר, העבודה היא חלק ממהות החיים. העולם נברא באופן שמותיר לאדם מקום לפעול, לתקן ולהשלים את הבריאה. הבטלה, לעומת זאת, אינה מביאה בריאות נפשית אלא שעמום, דעיכה וחולשה.
עוד באתר:
הרב סיפר על סבו, ר' יצחק וולפא, שפרש מניהול בנק דיסקונט בגיל 65, וכאשר נכנס אל הרבי מלובביץ' תמה הרבי על עצם רעיון הפרישה ואמר לו שיש לו עוד "חצי חיים" לתרום. בעקבות הדברים שב הסב לעבוד בבנק פאג"י לעוד עשר שנים, ובתקופה זו נותר חיוני ובריא.
בהמשך הרחיב הרב על הצורך הטבעי של האדם להתחדש. לדבריו, חוסר השקט הפנימי של האדם אינו תקלה אלא ביטוי לכך שנברא "בצלם אלוקים" — עם רצון ליצור, לבנות, להשפיע ולהתקדם. אדם צעיר ברוחו אינו מי שמספר מה כבר עשה, אלא מי ששואל מה עוד עליו לעשות.
בהקשר זה הביא הרב את דברי הרבי מלובביץ', שלפיהם גיל האדם אינו נקבע לפי תאריך הלידה, אלא לפי כיוון המבט: מי שחי בעבר הוא זקן גם בגיל צעיר, ומי שמביט קדימה הוא צעיר גם בגיל מבוגר. כך, משה רבנו החל את שליחותו הגדולה רק בגיל שמונים, משום שאז החל הפרק המרכזי בחייו.
בסיום השיעור קרא הרב אשכנזי לנצל את חודשי הקיץ לעמל תורה ולהתחדשות רוחנית. לדבריו, האושר האמיתי אינו מגיע מנוחות ובטלה, אלא דווקא ממאמץ פנימי, לימוד רציני ודרישה עצמית. "לעשות דברים קשים", הסביר, "זה מה שממלא את הנפש ונותן לאדם תחושת חיים אמיתית".
