קנדה יוצאת לדרך חדשה בתחום הביטחון הלאומי. הממשלה בראשות ראש הממשלה מארק קרני מובילה בשנה האחרונה תוכנית התעצמות רחבת היקף, הכוללת הגדלת תקציבי הביטחון, הרחבת הצבא, רכש מערכות לחימה מתקדמות וחיזוק התעשיות הביטחוניות המקומיות. המהלך מסמן שינוי חד במדיניותה של המדינה, שבמשך שנים השקיעה פחות בכוחה הצבאי והסתמכה במידה רבה על ההגנה שמספקות ברית נאט"ו וארצות הברית.
ברקע למפנה עומדת המתיחות הגוברת בין אוטווה לוושינגטון. בין היתר, נשמעו בחודשים האחרונים איומים מצד נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בדבר הפיכת קנדה ל"מדינה ה-51" של ארצות הברית. קרני סבור כי המציאות הביטחונית החדשה מחייבת שינוי יסודי בתפיסת ההגנה של ארצו. לדבריו, "בעולם מסוכן ומפולג יותר, קנדה חייבת לעשות יותר כדי להגן על עצמה, לשמור על ריבונותה ולתמוך בבעלות בריתה". עוד הוסיף: "ההנחות שעיצבו במשך עשרות שנים את מדיניות הביטחון והחוץ של קנדה התערערו. ההיסטוריה חזרה – ובמלוא העוצמה".
נתוני הגיוס לצבא הקנדי ממחישים את השינוי. שיעור המתגייסים הגיע לשיא שלא נרשם זה כשלושה עשורים, ובמקביל החליטה הממשלה להעלות את שכרם של החיילים. קנדה גם הקדימה את לוח הזמנים לעמידה ביעד נאט"ו של הוצאה ביטחונית בשיעור של 2% מהתוצר, ואף התחייבה להגדיל את ההוצאה ל-5% מהתמ"ג עד שנת 2032.
עוד באתר:
לצד הגידול בכוח האדם, הממשלה מקצה סכומי עתק לרכש ולהתחדשות הצבא. תקציב המדינה לשנת 2025 כולל התחייבות להשקיע כ-60 מיליארד דולר בחמש השנים הקרובות לצורך בניית הכוח הצבאי. בנוסף הוצגה אסטרטגיה חדשה לתעשיות הביטחוניות, שנועדה להעניק עדיפות לחברות קנדיות במכרזי הרכש ולהגדיל בכ-50% את היצוא הביטחוני של המדינה. במקביל הוקמה סוכנות ייעודית שתפקידה להאיץ את הליכי הרכש הביטחוני.
אחד הצעדים הבולטים שעליהם הכריז קרני הוא רכישת עד 12 צוללות חדשות, מהלך שנועד להרחיב באופן משמעותי את היכולת הימית של קנדה, שבשלב זה מפעילה צוללת מבצעית אחת בלבד. במקביל פועלת הממשלה להפחית את התלות בארצות הברית בתחום הרכש הביטחוני ולהעמיק את שיתוף הפעולה עם אירופה. השנה אף הפכה קנדה למדינה הראשונה מחוץ ליבשת אירופה שהצטרפה להסכם הרכש הביטחוני המשותף של האיחוד האירופי.
השינוי שמוביל קרני מסמן תפנית ביחס למדיניותו של קודמו, ג'סטין טרודו, שהסתייג בעבר מיעדי ההוצאה של נאט"ו וטען כי הגדלת התקציב לבדה אינה מבטיחה ביטחון רב יותר. כעת מבקשת הממשלה הקנדית לבסס עצמאות ביטחונית רחבה יותר, לחזק את יכולותיה הצבאיות ולהיערך למציאות בינלאומית המשתנה במהירות, שבה היא מבקשת להישען פחות על וושינגטון ויותר על יכולותיה שלה ועל שותפויות חדשות עם מדינות אירופה.
