במהלך כינוס ראשי כוללים מיוחד שנערך במעונו של ראש הישיבה הגאון רבי שרגא שטיינמן, הועלו בפניו שאלות נוקבות המעסיקות את עולם התורה בתקופה האחרונה, לנוכח הגזרות הכלכליות, חוקי הגיוס וחוסר הוודאות האופף את בני הישיבות והאברכים. ראשי הכוללים ביקשו לשמוע את דעת תורתו והכוונתו הבהירה, כיצד יש לפנות אל לומדי התורה בימים אלו ומהו הקו הנכון שבו יש להוביל את ציבור עמלי התורה מול הרודפים שנשאו ראש.
ראש הישיבה פתח בדברים נחרצים ושלל לחלוטין את הנטייה להציג את בני הישיבות כקורבנות או כמסכנים במערכה הנוכחית. הוא הסביר כי עצם ההרגשה שמדובר בציבור חלש ונרדף פוגעת ברוממות של לומדי התורה, וכי תחושה זו היא בדיוק ההישג שאותו מנסים יוזמי הגזרות להשיג, ועל כן יש להילחם בה דרך הגברת הגאווה והחשיבות של הלימוד. "האמת היא שנראה שבימים אלו יש מנהג לדבר על כמה בני הישיבות מסכנים ונרדפים, כמה לא טוב להם, וכמה סבל שהם עוברים, אבל אסור לדבר כך, הרי זה בדיוק מה שהם רוצים שנרגיש… אנחנו נעזור להם? אדרבה, צריך להרים את קרן התורה, ולתת לאברכים ולבחורים שלנו את ההרגשה שהם אלו שמגינים על כל העולם, וכל חיזוק ולו הקטן ביותר שמתחזקים בתקופה זו, בתוספת ברציפות לימוד התורה ובשקיעות בלימוד, זה שווה לאין ערוך יותר מכל דבר אחר."
בתשובה לשאלה על התחושות הקשות והצער המלווה את בני התורה בעקבות הגזרות הכלכליות והמעצרים, הציג ראש הישיבה מבט אמוני עמוק. הוא ביאר כי דווקא מתוך הקושי וחוסר הנוחות, מתהדק הקשר שבין לומדי התורה לקדוש ברוך הוא, כפי שעולה מדברי המדרש על משה רבנו ותחינתו להיכנס לארץ ישראל.
עוד באתר:
"צריכים לדעת שמה שמרגישים קצת צער זה רק מרומם ומחבר יותר להקב״ה. יש מדרש נפלא בפרשת ואתחנן (ילקוט דברים ג) שהקשה כיצד משה ביקש והתחנן להיכנס לארץ אף שכבר נאמר לו שלא יכנס, ותירץ במשל למלך שגזר על עבדיו שלא לשתות יין שלושים יום, האחד אמר שיכול לעשות כן אפילו שנה או שנתיים, וזאת 'לפוג דברי רבו׳, והשני הצטער ואמר שקשה לו אפילו שעה אחת, וזאת כדי 'לחבב דברי רבו', וכך משה היה מחבב את דברי המקום ולכן ביקש מלפניו שיכנס לארץ. ומבואר במדרש שאותו תלמיד שאמר שאינו יכול להסתדר בלא יין, הוא חביב הרבה יותר לפני רבו כי בכך מראה שאפילו שקשה לו עם מה שגזר עליו, בכל זאת הוא שומר ומקיים את דבריו בלא לערער אחריו. וזה רצה משה רבנו להראות להקב״ה, שאפילו שהקושי שלא יכול להיכנס לארץ ישראל הוא כ״כ גדול, בכל זאת אם זה רצון ה׳ הוא מקבלו בהכנעה. גם בימים אלו בהם אנו נמצאים בתוך הגלות ומרגישים את הקושי הגדול שיש בכל הגזרות הכלכליות והמעצרים, ככל שאנו מראים יותר להקב״ה כמה על אף הקשיים אנו מחוברים אליו יותר, ומתאמצים לעשות רצונו יותר, כך זה חביב ונעלה יותר אצל הקב״ה."
חלק מרכזי בשיחה הוקדש לשאלת דרך המאבק והיציאה לרחובות. ראש הישיבה נשאל על דעת התורה ביחס לקהילות המקיימות מחאות והפגנות, והביע עמדה נחרצת וחד-משמעית השוללת את שיטות הפעולה האלימות והסוערות שנראו לאחרונה, תוך שהוא מציב הבחנה ברורה בין מחאה שקטה ומכובדת ברוח גדולי הדורות לבין התפרעויות חסרות רסן. "לפני שנים היו מחאות גדולות ביפו נגד חילולי קברים, גם אאמו"ר והגרמ"י ליפקוביץ זללה"ה השתתפו במחאות אלו, אך הם עמדו מרחוק ומחו בשקט. היום הכניסו לנו הקנאים החדשים צורה חדשה של מחאה, כניסה תחת רכבים, התקוטטות עם המשטרה, הריסת גדרות והתפרעויות אלימות. זו לא מחאה! זו התפרעות והשחתת יצרים! אנחנו באירועים כאלו לא משתתפים. כל דבר צריך לדעת איך עושים ומתי. והקב״ה יעזור שנזכה בקרוב להיגאל מכל הרודפים אותנו ונזכה לגאולה השלמה."
