לא לפורקן יצרים.
קול שקשוק האלות והד פיצוצי הרימונים שהוטחו באכזריות על גבם השחוח של משתתפי ההפגנה בבני ברק, יותר מה שהם ביטאו איבה לציבור החרדי; הייתה בהם חשיפה כואבת של תחושת הניכור העמוקה שיש לשלטון החילוני כלפי ציבור שומרי תורה ומצוות.
ידענו גם ידענו את אמרתו הצרופה של מרן הרב מבריסק זצוק"ל, כי עד הקמת המדינה סבבו שבעים זאבים את עם ישראל, ומעתה – שבעים ואחד. ידענו, אך בצוק העיתים שכחנו, ומסבב הסיבות דואג להזכירנו זאת שוב ושוב. ידועה גם התבטאותו של מרן החזו"א זצוק"ל, כי אם עד עכשיו הם הלכו איתנו במקלות, מעתה יילחמו בנו ברובים. והנה, המציאות הזו כבר כאן.
עוד באתר:
וכשוך אבק האירועים, נוצר סדק בדלתות בית המדרש. שריקה צורמת של רוח רעה מנסה לחלחל פנימה, אל ליבם של צעירים שדמם חם. אלו טועים לחשוב כי מעתה השתנו כללי היסוד שהנחילונו רבותינו גדולי הדורות זצוק"ל ורבותינו גדולי הדור שליט"א. המחשבה המוטעית היא כי הפעם, אחר התפרצות אכזרית שכזו, הגיעה העת "להשתולל" ולהחזיר מנה אחת אפיים. ניצני הזדהות ואמפתיה לסגנון ההפגנות החלו לנבוט בליבות צעירים: "לא לשתוק! להשיב מלחמה ולהכות בהם שוק על ירך"…
בראש ובראשונה יש להדגיש באזני אותם צעירים, כי כל פעולה של פורקן יצרים היא מזון לכוחות היצריים שבאדם. הנפש התורנית סולדת ומוקיעה כוחות אלו, במיוחד כאשר הם נישאים כביכול על כנפי "עזות דקדושה". האיפוק והריסון העצמי נובעים מן החכמה, בעוד שהתגובה היצרית היא טיפשית ומזינה את כוחות הטומאה.
כל עבודת האדם בעולם מבוססת על מלחמה ביצר, על הדחקת היצרים האפלים שבאדם, פורקן יצרים א"כ, הוא ההיפך הגמור מעבודת ה' וסתירה למהותו של בן תורה, – איך ניתן אחר כך לגשת לדף גמרא? כיצד ניתן לאחר מכן להגיע לדרגה כלשהי ביראת שמים, בתפילה ובנקיות הדעת?
לא בכדי קובע רמח"ל [פרק טז במסילת ישרים] כי הטהרה היא "תיקון הלב והמחשבות". המשמעות של "תיקון הלב" הוא כמו שאנו אומרים "אדיר ומתוקן", או לתקן עולם וכדו'. שפירושו התאמה מוחלטת ומדוייקת בין הלב והמחשבות. ולימדונו חז"ל כי כל פעולה יצרית היא אובדן שליטה ואינה יכולה להיות מתוקנת, וממילא אינה עולה בקנה אחד עם תיקון הלב והמחשבות, והיא היפוכה של טהרה.
פעולתו ותגובתו של בן תורה נטועה בעולם של ישוב הדעת ונמדדת במושגים של תורה ודעת תורה, בשום פנים ואופן לא מתוך יצר נקמה של כוח מול כוח. – לתגובה פורקנית אין מקום בבית המדרש. גבורה ונצחון – באמות מידה של תורה -אינם קשורים לניצחון פיזי על האחר, אלא לשליטה פנימית של האדם. "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (אבות, ד', א'). הכיבוש כאן אינו נצחון על האחר, אלא מנהיגות עצמית – היכולת לנהל את הדחף ולא לתת לדחף לנהל אותך.
תחת אחד השיחים שמעתי מאאמו"ר זצוק"ל עובדה שהתרחשה בהיכלה של ישיבת פוניבז': אורח נכבד הגיע לבקר את מרן גאב"ד פוניבז' זצוק"ל, ורבים מתלמידי הישיבה הצטופפו לראות את המתרחש. בחור שביקש להתקרב ולא עלה בידו, סטר בפניו של בחור שעמד לו בדרכו. הגר"ח פרידלנדר זצוק"ל, שנכח במקום, הביע את פליאתו: "מדוע הכית את פלוני?", שאל. והבחור השיב: "כי הוא עצבן אותי". ענה לו רבי חיים "עצבן אותי – זו תשובה של גוי". ולא משנה עם מי הצדק.
האמת היא, כי כבר במכתבם הראשון של גדולי הדור שליט"א בסוגיה זו, נחקקו גבולות המערכה. גבולות אלו יוצקים את התוכן האמיתי של פעולותינו בשעה זו.
בדבריהם העמידו רבותינו את ההבחנה הברורה בין מלחמה מול גופי השלטון בארץ הקודש, לבין השתדלות להגן על עצמנו מפני ציפורני מערכת המשפט, שופטיה ויועציה שקמו עלינו. כל שאנו מבקשים אינו ניצחונות, אלא הגנה על זכותנו הבסיסית לחיות כאן בארץ הקודש; הגנה עלינו ועל צאצאינו.
לא במלחמה! לא בהפעלת כוח! לא בהתלהמות יצרים ולא באלימות!
"האלימות – זמורת זר בחינוכנו"
כך הטביע רבי משה שינפלד במאמרו, כשעמד מול חוגים שפעלו בכוח נגד השלטונות. על כן, אנו נמנעים מלתת דרור ליצרים אפלים של אלימות ול"פרא" שבאדם כדי להביע את מחאתנו.
מרן החזון איש זצוק"ל אמר פעם: "לעולם אל תילחם עם מי שהוא גיבור ממך ומי שהוא רשע ממך". לצערנו – או אולי לשמחתנו – כל מבקשי רעתנו נכללים בשני דברים אלו: הם גם גיבורים מאיתנו פיזית, וגם רשעים מאיתנו. משום כך, אין שום מקום להילחם בהם בכוח הזרוע. אין כוחנו אלא בפה.
זו ההזדמנות להציף את התופעה הפסולה שעומדת במרכז אופי המחאה האלימה: חסימת דרכים המונעת מאנשים להגיע למחוז חפצם. אנשים אלו לא חטאו, ואין להם שום קשר לנושא ההפגנה. היכן מצאנו היתר לגזול מהזולת את הזכות להגיע לביתו, לשמחה משפחתית או לכל צורך חיוני אחר? האם הכביש הוא ממונם הפרטי? הזו דרך התורה? הזו דעת תורה? עובדה זו כשלעצמה מלמדת על העיוות השורשי שבדרך זו.
צריך להבין: כאשר מתקיימת הכנסת ספר תורה, או להבדיל לוויה המונית, נוצר מצב בלתי נמנע של עיכוב תנועה מחמת התכנסות הציבור. אך להפוך את עיכוב האנשים ואת ההפרעה לציבור למטרה בפני עצמה – זו רשעות ופראות.
המדהים הוא, שאותם מפגינים, הנלחמים בשלטון החילוני, נסמכים למעשה על דברי המערכת החילונית הקיצונית, שהכריזה בשעתה כי "אין מחאה ללא הפרעה לסדר הציבורי". בהשראת דברים אלו, הם הופכים את ההפרעה לערך בפני עצמו. האם זו מחאה? האם זו הפגנה? לא, זהו שחרור יצרים של הפרא שבאדם. זו הפעלת כוח אגרסיבית שאינה הולמת בני תורה.
ועל כן לא היינו שם– ואנחנו לא שם!
היכן אנו כן נמצאים?
היינו בבית מדרש ואנו נשארים בבית מדרש!
מי שראה את הדמעות ואת הבכי המטלטל של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל שעה שנגזרה גזירת הגיוס על תלמידי הישיבה, מבין אל נכון כי הגזירה היא גזירת שמים ככל הגזירות שהיו על כלל ישראל, וגזירה כזו לא מכריעים בפורקן יצרים של כח גשמי, אלא דווקא בבית המדרש "שאין כוחו של זה אלא בפה".
הגה"צ רבי דב יפה זצוק"ל סיפר מה ששמע ממרן ראש הישיבה הגראי"ל זצוק"ל כי כאשר ריחפה גזירת גיוס בנות, והתנהלו הפגנות גדולות בארץ ובגולה יחד עם השתדלויות של עסקנים, אמר מרן החזון איש זצוק"ל כי טעות היא לייחס את ביטול רוע הגזירה להשתדלות המרובה [אף שהיא היתה חשובה] סוף דבר ההכרעה היא מכוחו של תלמיד חכם אחד שיושב ולומד בצנעה, תורה לשמה, מכוחו, ורק מכוחו התבטלה הגזירה.
על כן יאמר כל אחד ואחד מיושבי בית המדרש "מודה אני לפניך ה' אלוקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שהם משכימים ואני משכים; הם משכימים לדברים בטלים, ואני משכים לדברי תורה. אני עמל והם עמלים; אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אני רץ והם רצים; אני רץ לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת".
