בהלכות נדרים יש חידוש גדול על מקומם של הגויים והיכולת שלהם לנדור: גוי יכול לנדור, אבל אין לו התרת נדרים.
כלשון הגמרא: 'זה הדבר אשר ציווה ה' – לבני ישראל': ישראל יש להם הפרה, ואין לעובדי כוכבים הפרה (נזיר סב.).
צריכים להבין: אם יש לגוי יכולת לנדור, מדוע אין לו התרה? ואם אין לו התרה, מדוע יש לו יכולת לנדור?
עוד באתר:
חסיד אחד הסתבך בחוזים והתחייבויות כובלות והגיע אל הרבי בבכי, בתחושה שאיבד את עולמו. נענה הרבי ואמר לו: "יהודי אף פעם לא פועל לבד. כשחתמת, חתמת על דעת זה שאתה חלק מעם ישראל ושיש לך רבי. למילים הללו אין כוח לכלוא את הנשמה שלך, ואנחנו נתיר את הפלונטר"
החיבור לכלל ישראל הוא לא מצווה בלבד אלא יש לו משמעות עמוקה שמשליכה על מצוות והלכות רבות המשמעותית שבהם היא פרשת נדרים אהל לא רק:
הגמרא מייסדת כלל על דעת האדם בחופה וקידושין ובכלל: "כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש", כלומר: כל מי שעושה דבר חיובי, הוא עושה זאת ממקום הדעת האמיתית שלו, ממקום של חיבור אמיתי לכלל האומה ולראשיה, ולכן הם יכולים להתיר ולהפר לו.
יהודי שמחובר לעם ישראל יכול להיות בטוח תמיד שהצדיקים יצילו אותו. גם אם הוא קבע רצון קבוע כנדר, שהוא לא נמצא שם כרגע מבחינה רוחנית וזה אינו מתאים לדרגתו בזה הרגע – הדבר אפשרי משום שהוא מחובר בחיבור עמוק לכלל האומה ולראשיה.
גוי, לעומת זאת, אינו מחובר לשום קבוצה אנושית בחיבור נפשי ופנימי, ולכן אין מי שיתיר לו את הנדר.
רק יהודי יכול להתחבר לעם ולאומה גם במעשיו הקטנים, ואפילו בנדרים שבינו לבין עצמו.
ושוב התורה מלמדת אותנו כי האדם יכול לעסוק בחייו הפרטיים ובצורכי הפרנסה, ועדיין לעשות זאת מתוך "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ובשם כל ישראל".
נכתב על פי משנתו של רבי שמואל בורנשטיין בספרו "שם משמואל" לפרשת מטות (על פי יסודות אביו, רבי מרדכי יוסף מליינציג).
