משדר חגיגי ויוצא דופן באולפן "עומקא דליבא" מפגיש את המאזינים עם מה שמתרחש בדרך כלל מאחורי דלתיים סגורות: תהליך טיפולי חי, עמוק ומחלים. אפרת ברזל מארחת את עדנה גלבוע (מפתחת הגישה הנוירומוטורית ומומחית בלקויות למידה, טראומות ומשברי חיים) לצד המטופלת שלה, דרייזי – זמרת, יוצרת ומשוררת.
המשדר נפתח בטקסט מרגש שנשלח לעדנה ממטופלת, המתאר את היכולת הנדירה להחזיר תקווה ברגעים שבהם הכל מתערער. מתוך כך, נפתחה השיחה על התהליך שעברו עדנה ודרייזי במהלך שלוש השנים האחרונות.
דרייזי משתפת כי הגיעה לעדנה במצב של חרדות קשות, סיוטים ותחושה עמוקה של "תשתית מפורקת". עדנה מסבירה כי כל ילד מתפתח בעולם דרך חמישה יסודות קריטיים, המתרחשים בבית עד גיל שבע:
- אהבה ללא תנאי: קבלה מלאה שאינה תלויה בהתנהגות, בציונים או בשובבות.
- שייכות: תשתית יוצרת חוסן המאפשרת לילד לבוא הביתה ולספר הכל.
- ערך: ההבנה הבסיסית ש"בשבילי נברא העולם", ללא קשר להישגים לימודיים.
- ביטחון: נגזרת יצירתית המתרחשת מתוך אהבה ללא תנאי ושייכות.
- שוויון הזדמנויות: התייחסות שווה ומותאמת בין האחים והאחיות.
עוד באתר:
"דרייזי הגיעה ללא היסודות הללו", משתפת עדנה. "עם כאוס גדול, תרופות והגדרות שגויות. אך בתוך כל הבלגן, הייתה דרייזי שידעה לכתוב. בכתיבה שלה ידענו שיש את הדבר המופלא שצריך להעיר".
דרייזי מספרת כי לפני שהגיעה לעדנה, עברה אצל מטפלות רבות. "הביאו לי כל מיני הבחנות שלא שייכות אליי בכלל", היא משתפת. "כשאמרו לי שזה מה שיש לי, התחלתי להתנהג ולתפקד בדיוק לפי ההפרשה הזאת, והרגשתי שאין לי סיכוי לצאת מזה בחיים".
עדנה מחדדת את הסכנה הטמונה בתיוג פסיכיאטרי או טיפולי שגוי: "ברגע הראשון, האבחון מקל על המטופל כי יש שם למה שהוא מרגיש. ברגע השני, הוא מבין שאין תקווה. הוא נתקע בשלב ארבע ולא מאמין שיכול להבריא. העבודה הראשונה שלנו הייתה לפרק את הסטיגמה ולבודד את הפגיעות שעברה. הפגיעות היו אירועים טראומטיים חיצוניים שהורצו על ידי אנשים אחרים – הן לא הגדירו את דרייזי עצמה".
משל הלקות והצלקת: איך חוזרים להיות "ראויה"?
בדיון נוקב על תחושת האשמה המלווה נפגעים, עדנה מציגה הבחנה תרבותית ועמוקה:
הצלקת והטאבו: "אם אדם נדרס על ידי אוטובוס ונפגעה לו הרגל, יש לו צלקת והוא הולך בגב זקוף כי הוא ראוי כרגיל. אבל כשהפגיעה היא פגיעה לא נקייה, פגיעה שעברה על טאבו חברתי או אמוני, האדם נתפס בעיני עצמו כ'לא ראוי'. העבודה הטיפולית היא להפוך את המטופלת לראויה מאוד. להבין שהפגיעה נגמרה, והיא פגעה בסביבה או בערכים – לא בטהרת הנשמה שלה".
דרייזי מוסיפה את ההגדרה המדויקת שלה לפוסט-טראומה: "המלחמה כבר נגמרה, הכל סביבך בסדר ויפה, יש לך בעל מדהים וילדים, אבל את ממשיכה לחיות בתוך המלחמה. את לא שם בכלל".
המעבר מקורבנות לבחירה: מופע המראות
במהלך התהליך הטיפולי, דרייזי עברה דרך נקודות שבר קשות, שבהן הענישה את עצמה בדיבורים פוגעניים. "פעם האמנתי שאני רעה, שאני פגומה, ושמגיע לי עונש מהקדוש ברוך הוא", היא משתפת. "הייתי מענישה את עצמי ממש".
השינוי הגדולתרחש כאשר דרייזי החלה להתחבר מחדש לאומנות שלה – לשירה, לריקוד ולכתיבה – והבינה שהיא יכולה לבחור את הסטטוס הרגשי שלה. דרייזי משתפת בתובנה מכוננת שעברה לאחרונה:
"רציתי לעשות מופע של הריקוד שלי מול שתי מראות – מראה אחת של דרייזי של פעם, העצובה והמנותקת, ומראה שנייה של דרייזי השמחה. כשעשיתי את זה בבית מול מראה אחת, פתאום קלטתי: אני יכולה לבחור מול איזה מראה אני רוקדת! אם ארקוד מול המראה של העבר, אחזור לשם. אם ארקוד מול המראה השנייה – אני בוחרת מה להרגיש כרגע".
עדנה מוסיפה כי בחירה זו מציבה את דרייזי במקום של מבוגר אחראי, הבונה את הבית שלו מתוך שמחה ואהבה, ומתנתק מתפקיד הקורבן הממתין שמישהו אחר יפצה אותו.
אימא טובה דייה: לבנות בית מקדש פרטי
כשנשאלה דרייזי על האימהות שלה לשלושת בניה (והיותה סבתא צעירה בעצמה), שיתפה כיצד למדה לשחרר את ההשוואות לילדותה שלה. "לפני יומיים הרדמתי את הקטן שלי ופתאום שאלתי את עצמי: מי אמר שאני לא אימא טובה? הצלחתי לראות את עצמי באור אחר".
עדנה מחזקת את תפיסת "אם טובה דייה" (על פי מודל וויניקוט) ומציינת כי דרייזי מעניקה לילדיה גבולות, חום, עצמאות ומעל הכל – מגע וחיבוק גופני, המהווים את ההחזקה הראשונית שמרפאת את הנפש.
לקראת סיום השיחה, דרייזי הקריאה טקסט עוצמתי שכתבה לעדנה על שלבי היציאה מהגיהנום אל גן העדן, ועדנה סיכמה בתחושת השליחות שלה כמטפלת: "אני מרגישה כמו מיילדת. אני הופכת את התינוק ברחם ומאפשרת לו לצאת אל העולם כשהראש קדימה. כשהטיפול מצליח, המטופל כבר לא צריך אותי – הוא שייך לעתיד, ואני שייכת לעבר".
האזינו לתוכנית המלאה: 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
