במשך שנים בנה עלי חמינאי את אחת האסטרטגיות המסוכנות ביותר שנרקמו נגד מדינת ישראל: לא מלחמה ישירה, לא פלישה איראנית גלויה, אלא טבעת חנק. זרועות ארוכות, רחוקות מטהראן אך נאמנות לה, שיפעלו סביב ישראל מכל הכיוונים ויתישו אותה מבפנים.
חיזבאללה בלבנון, חמאס בעזה, המיליציות בעיראק ובסוריה והחות'ים בתימן לא היו בעיני איראן רק ארגוני טרור מקומיים. הם היו חלק ממכונה אחת, שנבנתה בהדרגה כדי להעסיק את ישראל, לשחוק את כלכלתה, לערער את ביטחונה ולהפוך את החיים כאן למערכה בלתי נגמרת.
אלא שאז הגיע 7 באוקטובר. יחיא סינוואר, לפי ניתוחים שהובאו בתחקיר שפורסם בתאגיד השידור, הפתיע גם את חמינאי עצמו. המנהיג העליון האיראני רצה לראות את ישראל נשחקת ונפגעת, אך לפי אותה תפיסה, המהלך הגדול אמור היה להגיע מאוחר יותר, בתיאום מלא עם כל זרועות הציר.
עוד באתר:
במקום תזמון איראני קר, מחושב ורב־זירתי, חמאס הצית את האזור לבדו. מתקפת הפתע הרצחנית הפכה את התוכנית האיראנית ממנגנון איטי של שחיקה למערכה גלויה, מסוכנת ומהירה בהרבה מכפי שתכננו בטהראן.
נקודת המפנה הבאה הגיעה באפריל 2024, לאחר חיסול חסן מהדווי, מפקד כוח קודס בסוריה ובלבנון, בבניין הקונסוליה בדמשק. חמינאי בחר אז לשבור טאבו היסטורי: לא עוד ירי באמצעות שלוחים בלבד, אלא מתקפה ישירה מאדמת איראן לעבר ישראל, באמצעות מאות טילים וכלי טיס בלתי מאוישים.
ההחלטה הזו שינתה את כללי המשחק. איראן, שבמשך שנים הקפידה להסתתר מאחורי שלוחותיה, נחשפה כשחקן ישיר בזירה. מרגע זה כבר לא היה מדובר רק בחמאס, בחיזבאללה או במיליציות. זו הייתה איראן עצמה.
בהמשך החלה גם טבעת האש להתפורר. חיסולו של חסן נסראללה נתפס בטהראן כמכה אנושה לנכס האסטרטגי החשוב ביותר של איראן במזרח התיכון. נפילת משטר אסד בדצמבר 2024 קטעה את הרצף היבשתי מטהראן לביירות, אותו גשר שאפשר במשך שנים להזרים נשק, ידע ופעילים אל לב הציר.
ככל שהשלוחים נחלשו, כך גבר הלחץ האיראני להחזיק בקלף האחרון: הגרעין. לפי התחקיר, חמינאי הורה לקצר את תהליכי הפיתוח של נשק גרעיני, מהלך שהוביל ביוני 2025 למבצע "12 הימים", שבמסגרתו נפגעו קשות תשתיות הגרעין האיראניות וחוסלה שורת מפקדים בכירים.
אבל גם זה לא סגר את הסיפור. איראן האיצה את ייצור הטילים הבליסטיים, ובמקביל המחאות הפנימיות במדינה הלכו וגברו. בפברואר 2026 יצאו ישראל וארצות הברית למערכה רחבה בהרבה, שכונתה "מלחמת 40 הימים". בסופה, ב-28 בפברואר, חוסל עלי חמינאי במתקפה מדויקת מתחת לארמונו בטהראן.
המערב קיווה כי סילוקו של חמינאי יביא לקריסת המשטר. זה לא קרה. מוג'תבא חמינאי, בנו של המנהיג העליון, מונה ליורשו, אך בפועל איראן השתנתה: פחות תיאוקרטיה דתית מסורתית, יותר חונטה צבאית הנשענת על משמרות המהפכה.
המשטר החדש־ישן לא ויתר על יכולת ההיזק. שיבוש התנועה במיצרי הורמוז הקפיץ את מחירי האנרגיה והפעיל לחץ כבד על המערב. איראן אמנם ספגה מכות קשות, אבל הפכה לגורם מבוזר, צבאי ובלתי צפוי יותר.
זו אולי השורה החשובה ביותר בסיפור: חיסול חמינאי הוכיח עליונות מודיעינית ומבצעית מרשימה, אך לא פתר לבדו את הבעיה האיראנית. טבעת החנק סביב ישראל נסדקה, חלק מזרועותיה נקטעו, והמנהיג שבנה אותה חוסל, אך מול ישראל והמערב עומד עדיין משטר עוין, חמוש, פצוע ומסוכן.
הלקח האסטרטגי ברור: מול איראן לא מספיק מבצע אחד, גם אם הוא מדויק ונועז. נדרשת מערכה ארוכה של בריתות אזוריות, לחץ כלכלי, הרתעה צבאית ומדיניות עקבית שתמנע מטהראן לבנות מחדש את הטבעת הבאה.
