הגבול שבין חינוך לאילוף, ובין אכיפה אפקטיבית לענישה עיוורת, עומד לעיתים על חבל בעובי שערה. בעולם כבר מזמן הבינו שחינוך תעבורתי איכותי דורש שילוב מדויק של מקל וגזר. אבל אצלנו? הגזר נעלם מזמן, ונשארנו רק עם המקל – והוא חובט בעיקר בכיס.
אם כבר אוהבים להשתמש אצלנו בסיסמה "מה שטוב לאירופה טוב לנו", שווה להסתכל מה באמת קורה מעבר לים. במדינות רבות בעולם קיימים מנגנונים שמתגמלים נהגים השומרים על חוקי התנועה ונוהגים בזהירות, לצד ענישה קשוחה ובלתי מתפשרת נגד עברייני תנועה סדרתיים.
העיקרון שם פשוט ושקוף: תהיה אזרח טוב – תחיה טוב; תעבור על החוק – תשלם ביוקר. אבל במדינה צינית ופופוליסטית כמו שלנו, מעדיפים ללכת על הדרך הקלה: גזירות, אכיפה דורסנית וסנקציות דרקוניות שהציבור פשוט לא יכול לעמוד בהן.
עוד באתר:
איפה התשתיות, אדוני השר? שרי תחבורה באים והולכים – הקודם, הנוכחי, הבא – אבל השאלה הבסיסית נשארת ללא מענה של ממש: האם למישהו בצמרת המדינה באמת אכפת מהתשתיות הרעועות? הסטטיסטיקה מראה שוב ושוב שענישה דרך הכיס אינה הפתרון הקסם למניעת תאונות.
קנסות העתק הופכים לנטל בלתי נסבל עבור אזרחים שלא גומרים את החודש. המערכת מתעלמת כליל מהפער בין התל"ג לשכר הממוצע לבין גובה הקנסות. האם נבחרי הציבור עצרו פעם לחשוב מה משמעות הקנס הזה עבור אזרח שעובד מצאת החמה עד צאת הנשמה בשביל משכורת זעומה?
עבור העשירון העליון דוח תנועה הוא מטרד קל; עבור מעמד הביניים והשכבות החלשות – זו מכה שממוטטת את התקציב החודשי. המדינה מרוויחה, האזרח משלם.
התירוץ הרשמי להטלת הקנסות האוטומטיים הוא במקרה דנן "הורדת עומס מבתי המשפט". אירוניה במיטבה: המערכת מייעלת את עצמה, השופטים משתכרים בין היתר מקופת המדינה שמנופחת מהקנסות הללו, והאזרח הפשוט נשאר ללא מענה וללא תשתיות סבירות.
בשורה התחתונה: אכיפה אינה ציד, וחינוך אינו אילוף. כל עוד המדינה תמשיך לראות בנהג הישראלי צינור להזרמת מזומנים לקופה הציבורית במקום פרטנר לבטיחות בדרכים – שום דבר לא ישתנה. מדינה שלא יודעת לתמרץ את אזרחיה, בסופו של דבר פשוט אוכלת אותם. "מדינה אוכלת אזרחיה".
