דווקא ביום האחרון של בין הזמנים, כשהחופש עוד כאן אבל הלב פוגש גם את הכאב והאסונות שקרו כעת בבין הזמנים, מצאתי את עצמי בתוך המים הסוערים שבנחל עם הסערות שבנפש: האם נכון עכשיו ליהנות או לעצור ולהצטער?
ואז הסתכלתי על הזרם וקיבלתי שיעור על סערות, על קונפליקטים ועל היכולת להחזיק כאב וחיים באותו לב.
אני רוצה לשתף אתכם במשהו שתפס אותי ממש כאן, בתוך המים.
אנחנו ביום האחרון של בין הזמנים.
מצד אחד- חופש. משפחה. טיולים. מים. הרצון לנשום, ליהנות ולצבור כוחות.
ומצד שני- הלב כואב.
אנחנו שומעים על אסונות, על כאב, על משפחות שעולמן התהפך ברגע.
ופתאום עולה בתוכי קונפליקט:
איך אפשר עכשיו ליהנות?
האם נכון להמשיך בחופש, לטייל, לצחוק עם הילדים ולהיכנס למים כשיש אנשים שעכשיו ש"כ בוכים וכואבים?
ומצד שני, האם נכון לעצור את החיים בכל פעם שהמציאות סביבנו כואבת?
עוד באתר:
עמדתי בתוך המים והרגשתי שאני מחזיק שני קולות.
קול אחד אומר:
"איך אפשר עכשיו ליהנות? תראה כמה כאב יש מסביב."
והקול השני אומר:
"אבל יש לך חיים. יש לך משפחה. יש לך ילדים. מותר גם לחיות."
ואז הסתכלתי על המים.
הסערה לא עוצרת את הנהר
המים האלה פוגשים סלעים.
הם לא מכחישים אותם.
הם מתנגשים בהם.
הם סוערים בגללם.
לפעמים הם משנים כיוון.
אבל הם ממשיכים לזרום.
ופתאום חשבתי:
אולי גם אני לא חייב לפתור את הקונפליקט.
אולי אני לא חייב לבחור בין לכאוב לבין לחיות.
אני יכול לכאוב ולהמשיך לחיות.
אני יכול להצטער ולשמוח עם הילדים שלי.
אני יכול להיות רגיש לאסון של אדם אחר ובאותו זמן להודות על הטוב שיש בחיים שלי.
אחד לא מבטל את השני.
לא כל קונפליקט צריך להכריע,
בעבודה שלי עם אנשים וזוגות אני פוגש את זה שוב ושוב.
אנחנו מחזיקים בתוכנו שני קולות שנראים סותרים ומיד רוצים לדעת: מי מהם צודק?
אני מעריך אותה אבל אני גם כועס עליה.
אני רוצה להתקרב אבל חלק בי רוצה לברוח.
אני רוצה להצליח אבל אני גם מפחד.
אני רוצה ליהנות אבל אני גם מרגיש כאב ואשמה.
אנחנו חושבים שבגרות פירושה להכריע.
אבל לפעמים בגרות נפשית היא דווקא היכולת לא למהר להכריע.
להגדיל את הנפש כך שתוכל להחזיק שני קולות.
לא למחוק את הכאב בשביל השמחה.
ולא למחוק את השמחה כדי להוכיח שכואב לי.
אולי אלה באמת "מים חיים"
יש סיבה שאנחנו קוראים למים זורמים מים חיים.
החיים שלהם נמצאים בתנועה.
לא בכך שאין בדרך סלעים.
לא בכך שאין סערות.
אלא בכך שגם כשהם פוגשים אותן הם ממשיכים לזרום.
וזה אולי אחד השיעורים הגדולים שאני לוקח איתי מהיום האחרון של בין הזמנים: חוסן נפשי הוא לא לחכות שהסערה תחלוף.
חוסן הוא ללמוד לחיות גם בתוכה.
להרגיש את הכאב בלי להפוך לכאב.
לפגוש את הפחד בלי לתת לו לנהל אותי.
להיות בתוך קונפליקט בלי למהר למחוק צד אחד בתוכי.
לצלוח סערות – לא לברוח מהן
עוד רגע בין הזמנים נגמר.
אנחנו חוזרים לשגרה, לעבודה, ללימודים, למחויבויות ולחיים עצמם.
ואולי לא צריך לקחת מהחופש רק תמונות וחוויות.
אפשר לקחת ממנו גם את התמונה הזאת:
נהר.
סלעים.
סערה.
ומים שממשיכים לנוע.
כי החיים לא מבטיחים לנו שלא יהיו עוד סלעים.
הם גם לא מבטיחים שלא יהיו עוד ימים של כאב, פחד או קונפליקט.
אבל אולי אנחנו יכולים ללמוד לא לחכות שהכול יסתדר כדי להרשות לעצמנו לחיות.
לכאוב כשכואב.
לשמוח כשיש על מה לשמוח.
להחזיק את שני הקולות.
ולהמשיך לזרום.
כי לצלוח סערה לא אומר לצאת ממנה בלי להירטב.
לצלוח סערה פירושו לעבור דרכה ולהישאר בתנועה.
וזה הדבר שאני רוצה לקחת איתי מהיום האחרון של בין הזמנים:
לא חיים בלי סערות.
חיים שלא מפסיקים לזרום בתוכן.
