נתניהו בונה בימים אלה שתי מערכות בחירות במקביל: האחת מול הציבור הרחב, והשנייה בתוך הליכוד. אלא שדווקא בנקודה שבה הוא נחשב במשך שנים למי שלמד את לקח 1999 טוב מכולם – שמירת הקשר עם הבייס – נדמה שהוא מתחיל לקחת סיכון. נתניהו מאותת לאחרונה גם לכיוון של ממשלה רחבה ומנסה להשאיר לעצמו מרחב תמרון פוליטי, אבל המסר הזה עלול להישמע בקרב חלק מבוחרי הימין כהתרחקות מהמחנה הטבעי שלו.
זה בדיוק המקום שבו איתמר בן גביר עשוי לבנות את הקמפיין שלו. אם נתניהו ימשיך לקרוץ לאפשרות של שותפות עתידית עם גורמים מהמרכז, בן גביר יוכל לטעון בפני מצביעי הימין כי רק כוח גדול שלו ימנע מראש הממשלה "לברוח שמאלה". במקרה כזה, ניסיון של הליכוד למשוך חזרה מנדטים מעוצמה יהודית עלול דווקא להיתקל בתוצאה הפוכה. נתניהו עדיין מנסה להגיע גם אל "הימין הרך", אבל בישראל המקוטבת של היום מרחב התמרון במרכז קטן בהרבה מכפי שהיה בעבר.
בנימין נתניהו עם השר איתמר בן גביר בהצבעה על התקציב | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
במקביל, ראש הממשלה עסוק מאוד גם בפריימריז בליכוד שייערכו ביום שני. באופן חריג הוא הקדיש חלק משמעותי מהשבוע האחרון לפגישות עם חברי כנסת ומועמדים, מתוך הבנה שהרשימה שתיבחר תהיה לא רק רשימת הבחירות שלו – אלא גם בסיס הכוח שלו ליום שאחרי. אם יידרש להתמודד עם כישלון אלקטורלי או אפילו עם ישיבה באופוזיציה, הוא ירצה סביבו סיעה נאמנה ככל האפשר.
עוד באתר:
בתוך הליכוד מזהים שלוש קבוצות. הראשונה היא קבוצת הנאמנים שנתניהו מעוניין לחזק: אופיר כץ, יואב קיש, אלי כהן, אבי דיכטר, עמיחי שיקלי ואביחי בוארון. חלקם צפויים לקבל ממנו סיוע פוליטי, במיוחד אם יתקשו בסקרים, ואף להשתלב באופן בולט בקמפיין הבחירות. בקבוצה השנייה נמצאים בכירים שנחשבים נאמנים אך כבר בונים לעצמם מעמד עצמאי ליום שאחרי נתניהו – בהם מירי רגב, יריב לוין ואמיר אוחנה. כלפיהם נתניהו אינו צפוי להפעיל קמפיין חיובי מיוחד, אך גם לא להילחם בהם.
עמיחי שיקלי ונתניהו | צילום: Yonatan Sindel/Flash90.
ישראל כץ נמצא במקום מעט שונה. נתניהו העניק לו שריון, מה שמחזק אותו מצד אחד אך גם יוצר מערכת יחסים שבה השריון עצמו מזכיר לכץ מי העניק לו את רשת הביטחון. מנגד, במפלגה מסמנים את דוד ביטן וניר ברקת כמי שנתניהו אינו מעוניין לראות מתחזקים. ביטן מזוהה בשנים האחרונות עם קו עצמאי ולעיתים ביקורתי כלפי ראש הממשלה, ואילו נגד ברקת עלו טענות שלפיהן ניסה לקדם מהלך להחלפת נתניהו לאחר פרוץ המלחמה.
אלא שבתוך קדחת הפריימריז יש גם לא מעט אשליה. חברי כנסת רבים נאבקים על כל מקום ברשימה כאילו ההפרש בין מקום 19 למקום 29 יקבע מי יהיה שר ומי יישאר מאחור. בפועל, ההיסטוריה בליכוד מלמדת אחרת. אופיר כץ נבחר למקום 31 וקיבל את ראשות הקואליציה; מאי גולן נבחרה במקום 32 ומונתה לשרה; גילה גמליאל הגיעה למקום 30 ומונתה גם היא לשרה; וצחי הנגבי נדחק למקום 46 אך בהמשך מונה לראש המל"ל. מן הצד השני, אליהו רביבו הגיע למקום 19 ולא זכה בתפקיד בכיר, וכעת הודיע שלא יתמודד שוב.
המסקנה הפוליטית בתוך הליכוד פשוטה למדי: מיקום בפריימריז חשוב, אבל הוא אינו חזות הכול. במפלגת שלטון שבה חלוקת התפקידים נמצאת במידה רבה בידיו של ראש הממשלה, מערכת היחסים עם היו"ר עשויה להיות משמעותית יותר מעוד כמה אלפי קולות בקרב המתפקדים.
יאיר גולן | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90.
גם אצל יאיר גולן התנהל השבוע מאבק בין רגש לפוליטיקה. ההחלטה שלא להעניק לעינב צנגאוקר שריון, למרות הסיכומים שעליהם סיפרה, הייתה מהלך קשה מבחינה ציבורית אך מבחינת גולן – ככל הנראה פרגמטי. סמכות השריון נועדה לאפשר ליושב ראש לתקן רשימה שחסרים בה קהלים או דמויות. אלא שגולן הגיע ככל הנראה למסקנה שהוספת דמות המזוהה באופן עמוק עם המחאה עלולה להקשות עליו דווקא בניסיון להרחיב את גבולות המפלגה.
הבעיה הגדולה יותר של גולן אינה רק מי לא נכנס לרשימה, אלא מי כבר נמצא בה. בשבוע האחרון הוא נדרש שוב ושוב להתמודד עם התבטאויות של מועמדים וחברי מפלגה שיצרו סערות ונתנו ליריביו חומר קמפיין מוכן. במובן הזה, גולן מנסה כעת להיות המאמן של קבוצה שלא תמיד מקשיבה להוראות – והליכוד רק ממתין לכל אמירה חריגה שתאפשר לו לצבוע את הרשימה כולה בצבעים שנוחים לקמפיין הימין.
בסופו של דבר, שני המנהיגים מתמודדים עם אותה דילמה מזוויות הפוכות: נתניהו צריך להחזיק את הבייס מבלי להיסגר בפני המרכז, וגולן צריך לשמר את המחנה האידיאולוגי שלו מבלי להפוך את המפלגה למזוהה מדי עם הקצוות. הבחירות יוכרעו לא רק בשאלה מי יצליח להביא את תומכיו לקלפי – אלא מי יצליח להתרחב בלי לאבד בדרך את הבית.
