השבת: האם צריך לכוון בקריאה לצאת ידי חובת זכירת עמלק?

בשבת הקרובה, פרשת כי תצא, יקראו בסוף הפרשה את הפסוקים "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". בדרך כלל זו קריאת התורה הרגילה של פרשת השבוע. אלא שהשנה מתעוררת שאלה הלכתית מיוחדת: השנה הבאה היא שנה מעוברת, ופרשת זכור הבאה תיקרא רק באדר ב'. ממילא, בין פרשת זכור האחרונה לבין פרשת זכור הבאה יעבור פרק זמן ארוך מן הרגיל.

מכאן נולד דיון מפורסם בפוסקים: האם מכיוון ששיעור שכחה נזכר בדברי חז"ל כפרק זמן של י"ב חודש, צריך כבר עתה, בקריאת פסוקי עמלק שבפרשת כי תצא, להתכוון לקיים את מצוות זכירת מעשה עמלק?

התשובה אינה חד-משמעית. מצד אחד עומדת עדות מפורשת של המהר"ם שיק בשם רבו החתם סופר, שנהג בעצמו לכוון לצאת בפרשת כי תצא "על תנאי", ואף כתב המהר"ם שיק: "וכך ראוי לנו לעשות". מצד שני, בתשובת החתם סופר עצמו מבואר לכאורה שאין צורך בכך, מפני שבשנה מעוברת גם חודש העיבור בכלל שיעור "שנה".

מניין בכלל שצריך לזכור את עמלק פעם בשנה?

עוד לפני שאלת השנה המעוברת יש לברר הנחה יסודית יותר: מניין נובע השיעור של זכירת עמלק פעם אחת בשנה?

כבר הגר"י פיק, בעל "מיני תרגומא", הביא בשם הגאון רבי יצחק יוסף תאומים הסבר לכך שכשם שנאמר "זכרון תרועה" בראש השנה אחת לשנה, כך יש מקום לזכירת עמלק מדי שנה. הגר"י פיק עצמו הציע טעם אחר: התורה אמרה "זכור" וסיימה "לא תשכח", וחז"ל אמרו שאין המת משתכח מן הלב עד לאחר שנים עשר חודש, וכן מצינו לגבי אבידה ששיעור שכחה וייאוש נקשר בי"ב חודש. לדבריו, "זכור" משמעותו שיש לזכור לפני שמגיעים לידי שכחה.

בדומה לכך כתב המהר"ם שיק שמצוות זכירת עמלק נקראת בציבור פעם בשנה משום ש"אבידה משתכחת בי"ב חודש", וגם על המת נגזרה שכחה בתוך י"ב חודש; ומכיוון שהתורה ציוותה "לא תשכח", צריך לזכור את מעשה עמלק לכל הפחות פעם בכל שנה.

כך כתבו גם אחרונים נוספים. ב"ערוגת הבושם" נאמר שהזכירה בפה אחת בשנה מונעת את השכחה למשך י"ב חודש; ב"התעוררות תשובה" נכתב שהקב"ה הטביע בטבע האדם שדבר נשמר בזיכרון במשך שנה ולכן יש לחדש את הזכירה בכל שנה; וב"אגרות משה" כתב רבי משה פיינשטיין: "ומה שסגי בפעם אחת בכל שנה, נראה פשוט משום שעד שנה נזכר ויותר משנה נחשב שכחה".

אלא שהיסוד הזה עצמו אינו מוסכם.

בשו"ת "תורת חסד" תמה רבי שניאור זלמן פרדקין מלובלין: מניין לנו שמן התורה צריך לקרוא את פרשת זכור דווקא פעם בכל שנה? הרי התורה לא קבעה שיעור מפורש. הוא מצטט את ספר החינוך, שכתב שאין למצווה זמן קבוע, ו"די לנו בזה לזכור הענין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש". מכאן מוכיח ה"תורת חסד" שאין מקור פשוט מן התורה לשיעור של שנה דווקא. הוא מציע שהכתוב מסר לחכמים לקבוע את שיעור הזכירה, והם שקבעו את הקריאה אחת לשנה. את ההשוואה לשכחת המת בי"ב חודש הוא מכנה "סמך בעלמא", וגם את ראיית החתם סופר מבתי ערי חומה הוא מגדיר "אסמכתא קלושה".

גם ב"קרן אורה" תמה מניין נקבע שזמן מצוות זכירת עמלק הוא פעם בשנה, והציע שמכיוון שאין סברה להזכיר את עמלק בציבור בכל יום, מסרה התורה את הדבר לחכמים והם קבעו קריאה אחת בשנה.

"זכור" בפה, "לא תשכח" בלב

שאלה נוספת נוגעת לעצם החיבור בין שתי המצוות.

ב"מועדים וזמנים" הקשה רבי משה שטרנבוך שהפסוק "לא תשכח" עוסק בשכחה שבלב, בעוד "זכור" היא מצוות זכירה בפה. לכן גם אם נקבל ששיעור שכחת הלב הוא י"ב חודש, עדיין אין הכרח שמצוות הזכירה בפה עצמה צריכה להתקיים בכל י"ב חודש. הוא מציין את דברי ספר החינוך, שלפיהם ייתכן שתספיק זכירה גם אחת לשנתיים או שלוש.

מנגד מובא ב"הליכות אבן ישראל" שאם נאמר שאין קשר בין שיעור "לא תשכח" לבין "זכור", לא ברור כלל מהו שיעור מצוות הזכירה. לפי צד זה, מסתבר ש"זכור" נאמר כדי למנוע את ה"לא תשכח", ולכן כאשר מתקרבים לשיעור שכחה נוצר הצורך בזכירה בפה.

על הרקע הזה מתחדדת שאלת השנה המעוברת.

עדות המהר"ם שיק: החתם סופר כיוון "על תנאי"

המקור המרכזי לחומרא הוא דברי המהר"ם שיק בספרו על תרי"ג המצוות, מצווה תר"ה.

לאחר שהסביר כי שיעור שכחה הוא י"ב חודש, מספר המהר"ם שיק כי רבי משה "מעיר חדש", שלימים עלה לארץ ישראל, שאל את החתם סופר מה הדין בשנת העיבור, שבה עד פרשת זכור הבאה יעברו יותר מי"ב חודש.

לדבריו, החתם סופר השיב שהוא עצמו "באמת מתכווין לצאת בפ' תצא על תנאי", והמהר"ם שיק מסיים במילים: "וכך ראוי לנו לעשות".

הנהגה זו הובאה גם בספרי מנהגי החתם סופר. ב"מנהגי חת"ס" נכתב שבשנה שלפני שנה מעוברת נהג לכוון לצאת מצוות זכירת מחיית עמלק על תנאי בקריאת פרשת עמלק שבסוף כי תצא. המחבר כבר שם מעיר על הסתירה לתשובת החתם סופר ומציע שאולי מעיקר הדין לא חשש, ורק לעצמו החמיר. הוא מוסיף ראיה לכך מכך שלא הורה להכריז על הדבר בבית מדרשו. דברים דומים מובאים ב"מנהגי בעל החת"ס" וב"מנהגי בעל החת"ס החדש".

אלא שהחתם סופר עצמו כתב לכאורה שאין צורך

כאן מגיעה הסתירה המרכזית.

בשו"ת חתם סופר, אבן העזר חלק א' סימן קי"ט, דן החתם סופר בדין שנה מעוברת, ובתוך דבריו מביא ראיה מפרשת זכור.

הוא כותב: "מה שאנו קורין פרשת זכור פ"א בשנה… ושיעור שכחה היא שנה". החתם סופר מעיר שבארץ ישראל, בתקופה שבה היו מסיימים את התורה אחת לשלוש שנים, הייתה עלולה להיות שנה שבה לא נקראה פרשת עמלק לא בבשלח ולא בכי תצא, וכל הזכירה הייתה תלויה בקריאת פרשת זכור.

אם נאמר שבשנה מעוברת שיעור השכחה מסתיים בדיוק לאחר י"ב חודשים, היו בני אותו דור עלולים לעבור על "לא תשכח" עוד לפני שהגיעה קריאת פרשת זכור באדר שני. מכאן מוכיח החתם סופר שאין לומר כך, אלא שבשנה מעוברת גם חודש העיבור נכלל בשיעור השנה. הוא משווה זאת לדין בתי ערי חומה, שבו נאמר במשנה שהמוכר בית בעיר חומה גואל אותו בתוך "שנה תמימה", וחודש העיבור מצטרף לשנה.

החתם סופר מוסיף גם הסבר מהותי: שנה איננה בהכרח סכום טכני של שנים עשר חודשים. במהלך שנה עובר האדם היקף שלם של ימים, חגים, צומות וזמנים שונים, שכל אחד מהם מעורר זיכרונות ועניינים אחרים. כל עוד לא הסתיים מחזור הזמנים המלא של השנה, גם אם חלפו כבר שנים עשר חודשים, עדיין אין הדבר "יוצא מלבו". בשנה מעוברת מחזור השנה מסתיים רק לאחר שלושה עשר חודשים.

לכאורה אפוא, מתשובת החתם סופר עצמו עולה שאין צורך לכוון בפרשת כי תצא.

אז מה באמת סבר החתם סופר?

הסתירה הזאת העסיקה אחרונים רבים, ואין לה יישוב מוסכם.

ב"שערי ימי פורים" הוצעו כמה אפשרויות: אולי המעשה שמביא המהר"ם שיק אינו מדויק; אולי אירע הדבר קודם שהחתם סופר קבע את דעתו הסופית; ואולי החתם סופר מעיקר הדין סבר כפי שכתב בתשובה, אך לעצמו החמיר ממידת חסידות.

אלא שהאפשרות שהדבר אירע "בצעירותו" איננה פשוטה מבחינה כרונולוגית. רבי משה המבורגר, השואל במעשה שהביא המהר"ם שיק, נולד בשנת תקס"א, כאשר החתם סופר היה כבר כבן ל"ח שנה, ואילו תשובת החתם סופר נכתבה בשנת תקצ"ו. ממילא קשה לקבוע שהמעשה אירע בצעירותו ושלאחר מכן חזר בו.

ב"נטעי גבריאל" מציע שהחתם סופר להלכה סבר שאין צורך, אלא שלעצמו החמיר. גם ב"שלמי תודה" מובאת אפשרות זו, אולם שם מעירים שמסוף דברי המהר"ם שיק, "וכך ראוי לנו לעשות", משמע שאין מדובר רק בהנהגה פרטית חסרת משמעות לאחרים. ב"בירור הלכה" הוצע שכוונת המהר"ם שיק היא שלמחמירים ראוי לעשות כן, ולכן החתם סופר עצמו עשה זאת על תנאי.

ה"להורות נתן" מציע ניסוח מתון יותר: החתם סופר עשה זאת רק "לרווחא דמילתא" – לא מפני שסבר שיש בכך חיוב מעיקר הדין.

לא רק החתם סופר: גדולים נוספים החמירו

החומרא איננה נשענת רק על המעשה בשם החתם סופר.

בספר "צפנת פענח – אבן ישראל" מובא בשם הגאון הרוגוצ'ובר שבשנה מעוברת, מכיוון שעד פרשת זכור הבאה יהיו י"ג חודשים, צריך לכוון בפרשת כי תצא לקיים מצוות זכירת עמלק, מאחר שבפחות משנה אין שכחה ואילו לאחר י"ב חודש מתעורר חשש השכחה.

ב"מנהגי מהרי"ץ השלם" מובא שבפרשת כי תצא שלפני שנה מעוברת היה מהרי"ץ רגיל להזכיר לציבור לכוון לצאת מצוות זכירת מחיית עמלק. ב"מרא דשמעתתא" מובא שבשנותיו האחרונות היה בעל ההנהגה שם מעורר לחוש לדברי המהר"ם שיק בשם החתם סופר.

ב"הליכות אבן ישראל" נפסק שבשנה שלפני שנה מעוברת יש לכוון לצאת מצוות זכור בקריאת זכור שבפרשת כי תצא, או בקריאת "ויבוא עמלק" שבפרשת בשלח. גם ב"נטעי גבריאל" כתב ש"נכון לכוין" בפרשת כי תצא לצאת ידי חובת המצווה מן התורה, מפני שעד פרשת זכור הבאה יהיו י"ג חודשים.

ב"אם למקרא ולמסרת" אף נכתב שראוי להכריז שהציבור יכוון לצאת ידי חובת פרשת זכור על תנאי.

ומנגד: פוסקים רבים לא חששו לכך

מול המחמירים עומדת שורה משמעותית של פוסקים שהורו שאין צורך בכוונה מיוחדת.

בשו"ת "דברי יואל" תמה האדמו"ר מסאטמר על דברי המהר"ם שיק, וכתב שאין קריאת פרשת זכור תלויה דווקא בחלוף י"ב חודש. לדבריו, הקריאה נקבעה בשבת הסמוכה לפורים משום שצריך להקדים "זכירה" ל"עשייה", ולכן אין מקום לחשש שבשנה מעוברת צריך להקדים זכירה נוספת בפרשת כי תצא.

הגרש"ז אויערבך לא חשש כלל לנהוג כחומרת המהר"ם שיק. ב"הליכות שלמה" מובא שטעמו היה, בין היתר, שהפוסקים לא הזכירו את החומרא. נוסף לכך העיר הגרש"ז שגם בשנים רגילות יש מצבים שבהם בין שבת זכור אחת לשנייה עוברים יותר מי"ב חודשי לבנה מיום ליום, ומכאן שאין הדין תלוי בי"ב חודשים מצומצמים דווקא.

אף בשם הגרי"ש אלישיב מובא במפורש שלא חשש לכך. ב"אשרי האיש" נכתב בשמו: "ולמעשה אין להקפיד בזה, ואין צריך כוונה מיוחדת בקריאת פרשת כי תצא בשנה מעוברת".

הגר"ח קניבסקי נשאל האם רבותינו חששו לכך והשיב: "לא ראינו נוהגים". במקום אחר, כשנשאל מה דעתו על השאלה עצמה, השיב בקצרה: "החת"ס מחמיר" – כלומר, ציין את הנהגת החתם סופר אך לא העיד שנהגו למעשה כך.

ב"חוט שני" נכתב שמכך שחז"ל לא תיקנו קריאת פרשת זכור נוספת בשנה מעוברת, מוכח שאין חיוב לצאת בפרשת כי תצא, אף ש"דבר טוב הוא בעלמא" לקיים בכך מצווה.

גם ב"מועדים וזמנים" כתב לאחר הבאת דברי המהר"ם שיק: "אבל הפוסקים סתמו, ומשמע שאין בזה חיוב מדינא, וכן המנהג פשוט שלא לדקדק בזה". הוא אף מציין את תשובת החתם סופר עצמה כמקור לכך שבשנה מעוברת שיעור השכחה הוא י"ג חודש.

ב"שערי ימי פורים" נכתב שמצד הדין אין צורך לכוון בפרשת כי תצא, שאילו היה חשש אמיתי לעבור על שיעור השכחה, היו חז"ל מתקנים קריאת זכור נוספת בשנה מעוברת. שם אף נאמר שמי שרוצה לחשוש ממידת חסידות יעשה כן לעצמו, אך אין הכרח להכריז על כך בציבור.

טענה נוספת: אולי גם בשנה פשוטה היה צריך לחשוש

הגרש"ז אויערבך העלה כאמור טענה נוספת נגד יסוד החומרא: שבת זכור אינה חלה תמיד באותו תאריך בחודש אדר. ייתכן שבשנה אחת היא תיקרא בט' באדר ובשנה שלאחריה בי"א באדר, כך שמיום ליום יעברו יותר מי"ב חודשי לבנה.

ב"בירור הלכה" מובאת אותה קושיה, ומוצע יישוב אפשרי: גם כאשר עוברים יותר מי"ב חודשי לבנה, בשנה פשוטה אין המרווח מגיע לשנת חמה שלמה של כ-365 יום. אולי רק שיעור של שנה שלמה נחשב שכחה. המחבר משאיר את האפשרות בצריך עיון.

הסבר נוסף למקילים: בשנה מעוברת הטבע עצמו משתנה

ב"התעוררות תשובה" מופיע הסבר אחר לכך שאין לחשוש בשנת העיבור.

לדבריו, כשם שפסח מועיל לקבוע את הזיכרון גם למשך שלושה עשר חודשים בשנה מעוברת, כך גם זכירת עמלק מועילה לשנה המעוברת כולה. הוא מוסיף יסוד על פי דברי הירושלמי ש"הטבע משועבד לתורה": קביעת בית הדין לעבר את השנה יכולה להשפיע גם על מציאות טבעית. לכן, אם התורה קובעת שהשנה כוללת שלושה עשר חודשים, גם שיעור השכחה הטבעי מותאם לשנה זו.

זה שונה מעט מהסבר החתם סופר. החתם סופר מדבר על כך שהשכחה תלויה בהשלמת היקף כל זמני השנה; "התעוררות תשובה" מדגיש שחוקי הטבע עצמם כפופים לקביעת התורה.

מי שמחמיר – האם גם בעל הקורא צריך לכוון?

גם אחרי שמחליטים לחשוש לשיטת המהר"ם שיק, מתעוררת שאלה נוספת: האם די בכוונת השומע, או שגם בעל הקורא צריך להתכוון להוציא אותו ידי מצוות זכירת עמלק?

בשו"ת "דברי שלום" נקט להקל. הוא מדייק מעצם המעשה של החתם סופר, שלכאורה בעל הקורא כלל לא ידע שהחתם סופר מתכוון לצאת בפרשת כי תצא. לדבריו, די בכך שהשומע מתכוון לקיים את מצוות הזכירה, ובעל הקורא ממילא מתכוון להוציא את הציבור ידי חובת קריאת התורה.

לעומת זאת, הגר"ש דבליצקי נהג לכוון בעצמו וגם לומר לבעל הקורא שיכוון להוציאו, אם כי הדגיש שלא הכריז על כך בציבור. גם ב"אמרי פי" וב"אם למקרא ולמסרת" נכתב שלמחמירים ראוי שגם בעל הקורא יכוון להוציא את השומעים במצווה.

כלומר, גם בתוך שיטת המחמירים אין הוראה מוסכמת אם נדרשת כוונה מיוחדת מצד הקורא.

ולמה "על תנאי"?

המהר"ם שיק מדגיש שהחתם סופר כיוון לצאת "על תנאי".

ב"אם למקרא ולמסרת" מוסבר שהתנאי הוא: אם אכן צריך לקיים את מצוות הזכירה בתוך י"ב חודשים – הוא מבקש לצאת ידי חובה עכשיו; ואם אין צורך בכך – אינו מבקש לקיים כעת את החיוב העיקרי, אלא ישאיר אותו לשבת זכור, בזמן שקבעו חז"ל. הטעם לכך הוא שאם כבר יצא לחלוטין בפרשת כי תצא, לכאורה בשבת זכור הבאה לא יקיים את אותה מצווה בזמנה שתיקנו חז"ל.

אלא שגם כאן אין הדברים מוסכמים. כמה מן המחמירים כלל לא הזכירו צורך בתנאי, וב"ישועת דניאל" תמה מדוע יש צורך בו: וכי יש איסור לקיים את זכירת עמלק יותר מפעם אחת בשנה? גם ב"מנהגי חת"ס" נשאר הדבר בצריך עיון.

האם צריך להחמיר גם ב"זֵכֶר" ו"זֶכֶר"?

בקובץ המקורות מובא דיון משני נוסף: אם אדם מתייחס לקריאת כי תצא כאל קריאת זכור ממש, האם עליו להקפיד גם על הספק הידוע בהגיית המילה "זכר" – בצירי או בסגול.

יש מקורות שהנהיגו לקרוא בקריאת השביעי "זֵכֶר" בצירי ובקריאת המפטיר "זֶכֶר" בסגול, כדי לצאת שתי האפשרויות. עם זאת, זו כבר חומרא נוספת התלויה במנהג הקריאה ואינה חלק מעצם השאלה האם יש צורך לכוון.

אז כיצד נוהגים למעשה?

לאחר כל המקורות, התמונה המעשית מורכבת אך ברורה למדי.

אין בפוסקים הוראה מוסכמת המחייבת לכוון בפרשת כי תצא שלפני שנה מעוברת לצאת ידי מצוות זכירת עמלק. אדרבה, גדולי פוסקים ובהם הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב לא הקפידו בכך, הגר"ח קניבסקי אמר "לא ראינו נוהגים", וב"מועדים וזמנים" נכתב במפורש שהמנהג הפשוט הוא שלא לדקדק בזה. גם בתשובת החתם סופר עצמו מבואר ששנה מעוברת בת שלושה עשר חודשים נחשבת "שנה" שלמה לעניין שיעור השכחה.
מנגד, אין לבטל את מנהג המחמירים. המהר"ם שיק העיד במפורש שהחתם סופר עצמו נהג לכוון בפרשת כי תצא "על תנאי", ואף הוסיף "וכך ראוי לנו לעשות". בעקבותיו מצינו עוד כמה וכמה גדולים וספרי הלכה ומנהג שכתבו לכוון או שלפחות ראוי לחשוש לכך.

לכן, מי שאינו מכוון במיוחד בשבת זו – יש לו מקורות חשובים ופוסקים גדולים לסמוך עליהם, ואין לומר שהוא מבטל בכך מצווה או עובר על "לא תשכח".

ומי שרוצה לחוש לדברי המהר"ם שיק ולהנהגת החתם סופר – יכול לכוון בעת קריאת פסוקי "זכור" שבסוף פרשת כי תצא שאם יש צורך בזכירה בתוך י"ב חודש, הוא מבקש לצאת ידי המצווה בקריאה זו. מי שרוצה לצאת גם ידי הדעות המחמירות יותר יכול לדאוג שגם בעל הקורא יתכוון להוציאו, אם כי כאמור גם פרט זה נתון במחלוקת.

בסופו של דבר, זו אינה מחלוקת בין "מקיימי מצווה" לבין מי שאינם חוששים לה, אלא מחלוקת בגדרי המצווה עצמה: האם שיעור הזכירה קשור לי"ב חודשים מדויקים, האם שיעור "שנה" משתנה בשנת העיבור, האם הזכירה בפה תלויה בכלל בשיעור השכחה שבלב, ומה הייתה דעתו הסופית של החתם סופר עצמו.

ועל כל אלה, כך מתברר, נאמר כבר לפני קרוב למאתיים שנה אותו ספק הלכתי שממשיך להתעורר בכל פעם שלוח השנה מוביל אותנו אל שנה מעוברת.