1.
יש שלב שבו האדם כבר מצליח לחזור לחיים, אבל עדיין אינו יודע אם הוא מסוגל להאמין בהם. הוא כבר יצא מן המשבר, חזר לשגרה, ואולי אפילו הצליח לבנות מחדש. אבל משהו בתוכו עדיין מהסס להסתכל רחוק. הוא מעדיף לא לצפות או לחלום יותר מדי.
אחרי אכזבה גדולה, לפעמים דווקא התקווה נעשית מפחידה. כי מי שכבר קיווה בעבר והמציאות שברה את התקווה שלו, יודע כמה קשה להעז ולקוות שוב.
וזו בדיוק המדרגה הבאה במסע של ציון. אחרי שהיא למדה, כביכול, לתת מקום לכאב, אחרי שהתברר לה שאינה נשכחת מלפני הקב"ה, אחרי שהחלה לבנות מחדש ואחרי שלמדה שלא לתת לפחד לנהל אותה, מגיע הזמן ללמוד שוב לקוות. לא רק להפסיק לפחוד ממה שיקרה, אלא להתחיל להאמין שיכול לקרות משהו טוב.
2.
עוד באתר:
בנחמה החמישית פונה הנביא ישעיהו אל ציון בשפה אחרת. הוא כבר אינו מדבר רק על מה שהיה אלא מתחיל לצייר לפניה את העתיד: "רני עקרה לא ילדה, פצחי רנה וצהלי לא חלה, כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'." ובהמשך: "הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי."
הנביא אינו מסתפק בהבטחה שהכאב ייגמר. הוא נותן לציון תמונה של חיים מלאים שיבואו אחריו: יש כאן אישה שהייתה עקרה וכעת נקראת לרנן, יש כאן מי שהייתה שוממה וכעת מצטווה להרחיב את אוהלה. הנביא מבקש ממנה לא להסתפק בידיעה שהעבר יפסיק לכאוב אלא להעז ולדמיין איך ייראה העתיד.
וזה אולי אחד הדברים הקשים ביותר אחרי משבר. כאשר אדם עסוק בהישרדות, הוא חושב על ה"כאן ועכשיו". כשהסכנה חולפת, הוא חושב איך לחזור לשגרה. אבל כדי באמת לצאת מן המשבר, צריך להגיע לשלב שבו אפשר שוב להרים את הראש ולשאול: מה אני רוצה שיקרה?
תקווה אינה תמימות. היא אינה התעלמות ממה שקרה. להפך. דווקא אדם שיודע כמה החיים יכולים להשתבש, שחווה עד כמה הם שבריריים, מבין עד כמה גדולה הבחירה להאמין שהם יכולים גם להיבנות אחרת.
3.
אולי משום כך אחת המילים המרכזיות בנחמה הזו היא דווקא "הרחיבי": "הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי."
במילה הזאת יש עולם שלם. הנביא אינו אומר לציון רק לחכות למה שיבוא. הוא מבקש ממנה להכין מקום למה שעדיין אינו כאן. האוהל עדיין צר, אבל היא מצטווה להרחיב אותו. העתיד עדיין לא נראה, אבל היא כבר נדרשת להכין לו מקום.
וזה מסר גדול גם לחיים שלנו.
לפעמים אנחנו חושבים, שתקווה פירושה להיות בטוחים שהכל יסתדר, אבל זו לא תקווה; זו ודאות. תקווה אמיתית פועלת דווקא כשאין ודאות. היא אומרת: אני לא יודע איך זה ייראה, אני לא יודע מתי זה יקרה, אבל אני מסרב להאמין שהסיפור נגמר כאן.
אחרי שלמדנו לא לחיות מן הפחד, אנחנו צריכים ללמוד גם לא לחיות מן האכזבה. לא לתת למה שלא קרה להחליט מה עוד אפשרי ולא לתת לעבר לקבוע את גבולות העתיד.
הנביא אומר לציון: "הרחיבי מקום אהלך." אל תחכי שהעתיד יגיע כדי להאמין בו. תעזי להכין לו מקום כבר עכשיו.
כי מי שמסוגל שוב לקוות, כבר עשה צעד נוסף ומשמעותי בדרך לצאת מן החורבן.
