בצלאל קאהן והרב דוד ברוורמן, הקדישו שיחה נרחבת לתופעה רגישה שמלווה לדבריהם לא מעט אנשים לקראת ראש השנה: במקום שימי הרחמים והתפילה יעוררו רצון להתקרב לקב"ה, הם הופכים אצל חלק מהציבור למקור של לחץ, פחד ואף חרדה.
הרב ברוורמן סיפר בתכניתם המשותפת 'חינוך עם ערכים' כי בעקבות התוכניות האחרונות פנה אליו אברך שהתקשה אפילו לדבר מרוב סערה, ותיאר כיצד חוויות מימי הישיבה הותירו בו פחד עמוק מהימים הנוראים.
לדברי האברך, החרדה הגיעה למצב שבו הוא כבר אינו נכנס לבית הכנסת בראש השנה, אלא עומד מבחוץ בזמן תקיעת השופר וחוזר לביתו. "הילדים שלי מתביישים בי", סיפר לרב ברוורמן. "הילדים שלי רוצים לשבת ליד אבא. אבא לא נמצא. איפה אבא?". הרב ברוורמן הבהיר כי במקרה כזה נדרש גם סיוע מקצועי מתאים, אך אותו אברך טען כי אינו היחיד וכי חברים נוספים מתמודדים עם תחושות דומות.
עוד באתר:
לדבריו, התופעה עלתה בעוצמה גם בשבת סמינר לבוגרות בית יעקב שבה השתתף. מתוך כמאה פתקים עם שאלות שהוגשו לרבנים, לדבריו, לפחות 20 עסקו בלחץ, מתח וחרדה סביב הימים הנוראים. אחת הנשים אף סיפרה שהחביאה בביתה את מחזורי ראש השנה ויום הכיפורים כדי שלא לראות אותם. "אני פשוט לא יכולה להתפלל. אני לא מסוגלת", תיאר הרב ברוורמן את דבריה.
הרב ברוורמן הזהיר מפני שני הקצוות: מצד אחד חרדה המשתקת את האדם, ומצד שני תגובה של ציניות והתעלמות מוחלטת ממשמעות הימים. לדבריו, המסר של הימים הנוראים אינו אמור להרחיק את האדם מעבודת ה'. "התורה היא תורה מתוקה, והתפילה היא מתוקה. הקשר לקדוש ברוך הוא מתוק", הדגיש. כאשר הדברים מוגשים באופן שמייצר פחד משתק, לדבריו, הבעיה אינה במהותם של הימים אלא בדרך שבה הם הוצגו לאדם.
כדוגמה סיפר על מגיד שיעור שסבל במשך שנים מחוויה קשה סביב פרק "אלו מציאות", לאחר שבילדותו ספג מכות וצעקות בזמן לימוד הגמרא. הרב ברוורמן הציע לו ללמוד את אותו החומר בעימוד שונה מזה שהיה חרוט בזיכרונו. לדבריו, השינוי החזותי סייע לנתק את האסוציאציה הישנה וליצור חוויה חדשה. מכאן הציע עיקרון דומה גם למי שחווה את תפילות ראש השנה כמאיימות: לשקול בית כנסת אחר, נוסח אחר או סגנון תפילה שונה, ולא להשלים עם ניתוק מוחלט מהתפילה.
"ראש השנה זה יום מדהים", אמר הרב ברוורמן, והסביר כי היום עצמו מכיל רגשות מורכבים: יראת הדין לצד שמחת יום טוב. לדבריו, תקיעת השופר עצמה מבטאת התחדשות – כשם שבבריאת האדם נפח הקב"ה נשמת חיים, כך בעל התוקע נופח בשופר ומוציא ממנו קול. "מה קול השופר אומר לך? יש כאן התחדשות. יש כאן בראשית. יש כאן הזדמנות מחודשת".
למי שנלחץ מתפילות ארוכות הציע הרב ברוורמן גישה מעשית: לא להביט מראש על כל שעות התפילה כמקשה אחת, אלא לחלק אותה לחלקים. להתחיל מערבית, לעבור שלב אחר שלב, ובמידת הצורך לצאת לזמן קצר כדי לנשום ולחזור. אפשר גם לבחור מחזור עם פירוש נגיש יותר או להתמקד בפחות פיוטים ולהבין אותם היטב. "האויב של הטוב הוא הטוב מאוד", אמר, והדגיש שהמטרה היא ליצור בהדרגה "דרך חדשה של טוב, של שמחה".
בהמשך סיפר הרב ברוורמן על אדם שעזב בתקופה מסוימת את אורח החיים הדתי ועבר להתגורר באירופה, אך שמר בתוכו קשר רגשי לתפילות הימים הנוראים. בראש השנה הגיע לבית כנסת מקומי וגילה כי הרב והחזן לא הגיעו. מאחר שהוא עצמו הכיר היטב את נוסח התפילה, הוא החליט לגשת לעמוד. לדבריו, באותו רגע קיבל על עצמו מחדש מלכות שמים, התפלל לפני הציבור ואף תקע בשופר. "הדמעות ששפכתי שמה, והלב שנפתח – אני לא יכול לתאר", סיפר. אותו ראש השנה, לדבריו, הפך לנקודת מפנה במסעו בחזרה, ובהמשך הקים בית של תורה.
עבור הרב ברוורמן, הסיפור המחיש עד כמה חשוב להשאיר אצל ילדים ומבוגרים זיכרון חיובי של התפילה. אותו אדם סיפר שגם בשנים שבהן התרחק נותרה בו "פינה חמה בלב" לניגונים ולתפילות ששמע בישיבה. "בוא נפלס לעצמנו דרך שבמוצאי ראש השנה נגיד לעצמנו: נהנינו מהתפילות", אמר הרב ברוורמן. "נכון היו דמעות, נכון היו התרגשויות, אבל נהנינו מחיבור".
קאהן וברוורמן סיכמו כי אין מודל אחד שמתאים לכל מתפלל. יש מי שיתחבר לשירה ולניגונים ויש מי שדווקא מניין קטן ושקט יסייע לו. העיקר, לדבריהם, הוא לא לוותר על עצם החיבור: "התפילה היא מתוקה. התורה היא מתוקה… עכשיו השאלה היא מה יביא אותך למתיקות הזו?". המסר לקראת ראש השנה היה לחפש, במסגרת ההלכה, את הדרך שבה התפילה תהיה "טובה, שמחה, מרגשת, מחברת ומרוממת".
האזינו לתכנית המלאה 'חינוך עם ערכים' ב'קול חי':
