פעם הייתי במוסך, ובדיוק הגיע לשם אדם עם רכב אחרי תאונה קשה מאוד,
הרכב היה מרוסק, פגוע מכל הכיוונים, חלקים שבורים, פח מעוך, הסתכלתי עליו והיה קשה לדמיין איך הדבר הזה אמור לחזור אי פעם לכביש,
ואז הגיע השמאי,
עמדתי שם והסתכלתי עליו מסתובב סביב הרכב, בודק מכאן, מסתכל משם, מחשב את הנזק ומנסה להכריע בשאלה אחת,
האם עוד שווה לתקן, או שזה כבר טוטאל לוס,
יש נזק שמתקנים, מחליפים חלק, מיישרים, צובעים וממשיכים לנסוע,
ויש רגע שבו השמאי מסתכל ואומר, זהו, הנזק גדול מדי,
התמונה הזאת נשארה לי איפשהו בראש,
לא ידעתי אז שיגיע יום שבו אבין אותה בצורה הרבה יותר אישית,
כי שנים אחר כך, בתקופת הגירושין שלי,
אני הייתי זה שהרגיש טוטאל לוס,
לא קראתי לזה אז "הזדמנות לצמיחה", לא סיפרתי לעצמי שעוד רגע ייפתח בפניי פרק חדש ומדהים, ובטח שלא אמרתי לעצמי, אריה, יום אחד עוד תבין כמה טוב יצמח מזה,
ממש לא,
הרגשתי שהחיים שלי התרסקו,
בית, משפחה, חלומות, תוכניות, התמונה שהייתה לי בראש על איך החיים שלי אמורים להיראות, פתאום הכול נראה אחרת,
ומי שעבר גירושין או משבר משמעותי אחר מכיר את התחושה הזאת, אתה לא רק נפרד ממה שהיה, אתה נפרד גם ממה שחשבת שעוד יהיה,
אני זוכר את עצמי באותה תקופה שוכב על שפת הים, מרוקן לחלוטין, בלי כוח אפילו להרים את היד,
ובתוך כל זה נכנסת לפעמים מחשבה מפחידה,
אולי זהו, אולי הלכו לי החיים.
אל תציעו לימונדה למי שעכשיו קיבל לימון
יש משפט מפורסם שאני מאוד אוהב,
כשהחיים נותנים לך לימונים, תעשה מהם לימונדה,
אבל היום אני יודע שצריך להיזהר מאוד מתי אומרים אותו,
כי לאדם שנמצא עכשיו בתוך משבר אין לימונדה, יש לו לימון, והוא חמוץ, לפעמים חמוץ מאוד,
הוא לא צריך שמישהו ימהר להסביר לו איזה דבר נפלא עוד יצמח מהכאב שלו,
מותר לכאוב, מותר להתאבל על מה שאבד, מותר לכעוס, מותר לא להבין, מותר אפילו לא לדעת כרגע איך ממשיכים,
אבל אחרי שנותנים מקום אמיתי לכאב, מגיע בשלב מסוים רגע שבו אפשר להתחיל לשאול שאלה אחרת,
לא רק,
למה זה קרה לי,
אלא,
מה אני הולך לעשות עם מה שקרה לי,
ופה, מבחינתי, התחילה הלימונדה.
עוד באתר:
השאלה מהתורה שגרמה לי לחשוב אחרת על גירושין
לפני שבועיים במהלך קריאת התורה עלתה בי מחשבה מעניינת,
התורה מלמדת שאישה שהתגרשה מבעלה, נישאה לאדם אחר, ולאחר מכן הסתיימו גם הנישואים השניים, אינה יכולה לחזור ולהינשא לבעלה הראשון,
ופתאום שאלתי את עצמי,
למה בעצם,
אני לא מתיימר לתת כאן את טעמה ההלכתי של המצווה, אלא לשתף במחשבה טיפולית שהתעוררה בי בעקבותיה,
כי בין בני זוג נוצר ריקוד,
אחד עושה צעד, השני מגיב, התגובה שלו מפעילה את הראשון, הוא מגיב בחזרה, וכך לאט לאט נוצר דפוס ששני בני הזוג שותפים לו,
אחד רודף והשני מתרחק, אחד לוחץ והשני נסגר, לפעמים אחד נמצא למעלה והשני למטה, אחר כך התפקידים מתחלפים, אבל מתחת לריקוד הזה נמצאים הפחדים, הפצעים, ההגנות ורמת המובחנות שכל אחד מביא איתו לקשר,
ואז מגיעים לפעמים לגירושין,
אפשר להתגרש, לעבור בית, לפתוח חיים חדשים, אפילו להתחתן עם אדם אחר,
אבל יש אדם אחד שאנחנו לוקחים איתנו לכל מקום,
את עצמנו,
ואז חשבתי, אם אדם יוצא מהנישואים אבל לא יוצא מהדפוסים שלו, מה באמת השתנה,
אם לא עצרתי להבין מה היה החלק שלי בריקוד, מה הפעיל אותי, ממה פחדתי, איפה איבדתי את עצמי, אני עלול למצוא את עצמי יום אחד רוקד ריקוד דומה, רק עם אדם אחר,
ומה יקרה אם פשוט אחזור לאותו קשר ראשון, בלי שמשהו עמוק השתנה בתוכי,
אותם שני אנשים עלולים לחזור בדיוק לאותו ריקוד שממנו יצאו,
ושוב, זו לא אמירה על טעמה של המצווה, אלא מחשבה שהיא עוררה בי,
אפשר להתגרש מבן הזוג, אבל אי אפשר להתגרש מעצמנו.
ואז הפסקתי לשאול רק מי תהיה האישה הבאה
זו הייתה בשבילי נקודת מפנה,
הבנתי שאני לא רוצה רק לעבור את הגירושין, אני רוצה לעבור תהליך בעקבות הגירושין,
רציתי להבין מי הייתי בתוך הקשר, מה הפעיל אותי, ממה פחדתי, איפה חיפשתי את הערך שלי אצל אחרים, איפה איבדתי את עצמי, איזה צעדים אני הבאתי לריקוד, ומה אני רוצה לעשות אחרת,
ופתאום השאלה לקראת הפרק הבא בחיים שלי כבר לא הייתה רק, מי תהיה האישה שאיתה אתחתן,
אלא, מי יהיה אריה שייכנס לנישואים האלה,
כי אפשר להחליף את האדם שאיתו אנחנו רוקדים,
אבל אם אנחנו לא משתנים, לא בטוח שהריקוד באמת משתנה.
זאת הייתה הלימונדה שלי
ופה חשוב לי לדייק,
אני לא מודה על הלימון, אני מודה על הלימונדה,
אני לא צריך להפוך את הגירושין לדבר טוב כדי להכיר בטוב שצמח בחיים שלי מתוך מה שעשיתי אחריהם,
הלימון היה חמוץ,
הכאב היה אמיתי,
אבל אני יכול לבחור מה אני עושה איתו,
לקחתי את הכאב והפכתי אותו להבנה, לקחתי את הפצעים והפכתי אותם להזמנה להכיר את עצמי, לקחתי את המקומות שבהם הרגשתי חסר אונים והתחלתי לבנות בתוכי משהו אחר,
ומתוך המסע הזה צמח גם חלק גדול מהשליחות המקצועית שלי היום, היכולת לפגוש אנשים בתוך משברים, לעבוד עם זוגות, להוביל קבוצות, לשבת מול אדם שמרגיש שהחיים שלו התרסקו ולא להיבהל מהכאב שלו,
לא בגלל שקראתי בספר שאפשר לצמוח ממשבר,
אלא כי הייתי שם.
ואז הבנתי, אני מעולם לא הייתי טוטאל לוס
וזה אולי הדבר הכי משמעותי שאני יודע היום,
בתקופת הגירושין הרגשתי שאני טוטאל לוס,
אבל טעיתי,
אני לא הייתי טוטאל לוס,
משהו בחיים שלי התרסק, פרק הסתיים, תמונה מסוימת של העתיד נשברה,
אבל אני לא הייתי הרכב המרוסק,
אני הייתי האדם שעומד לידו, ועדיין יכול להחליט מה עושים עכשיו,
יש הבדל עצום בין לומר, עברתי גירושין, לבין לומר, אני כישלון,
בין לומר, דחו אותי, לבין לומר, אני לא שווה,
בין לומר, משהו בחיים שלי נשבר, לבין לומר, אני שבור,
כי ברגע שאנחנו הופכים את מה שקרה לנו להגדרה של מי שאנחנו, אנחנו נותנים לתאונה לכתוב גם את כל הפרקים שאחריה.
אל תחתמו מהר מדי על דו"ח השמאי
אולי אתם קוראים את המילים האלה כשאתם בעצמכם עומדים עכשיו במוסך של החיים,
אולי אלה גירושין, אולי משבר בזוגיות, אולי דחייה, אובדן, כישלון או חלום שהתנפץ,
ואולי בפנים כבר מסתובב השמאי שלכם, מסתכל על השברים ופוסק,
טוטאל לוס,
אז יש לי בקשה אחת,
אל תחתמו כל כך מהר על דו"ח השמאי,
אל תסתכלו על התאונה ותחליטו שאתם התאונה, אל תסתכלו על פרק שנגמר ותחליטו שהספר נגמר, אל תסתכלו על משהו בחיים שנשבר ותחליטו שגם אתם שבורים,
אני לא מבטיח שכל דבר יסתדר בדיוק כמו שחלמתם, ואני לא רוצה למכור לכם סיסמאות,
אני רק יודע מה קרה לי,
פעם עמדתי במוסך והסתכלתי על שמאי שבודק אם רכב מרוסק הוא טוטאל לוס,
שנים אחר כך הרגשתי כאילו אותו שמאי מסתובב סביב החיים שלי,
והיום אני מבין,
התאונה הייתה אמיתית, הכאב היה אמיתי, הלימון היה חמוץ מאוד, אבל אני מעולם לא הייתי טוטאל לוס,
לא תמיד אנחנו יכולים לבחור איזה לימון החיים יניחו לנו ביד,
אבל אחרי שכאבנו, אחרי שנתנו מקום למה שנשבר, ואחרי שהעזנו גם להסתכל פנימה, אנחנו יכולים להתחיל לשאול,
מה אני רוצה לעשות עכשיו עם הלימון הזה,
ואם כבר החיים נתנו לנו לימון, בואו נעשה ממנו לימונדה.
