פרשת השבוע 'אמור' ממשיכה לעסוק בנושא הקרבנות. תחילה מבארת את דרישות הסף מהכהן על מנת לעבוד במקדש, ובהמשך פירוט סוגים של קרבנות, שמביאים לבית המקדש מסביב למעגל השנה.
התורה מספרת שתוך כדי שמשה מפרט את הקרבנות שיש להביא בחגים, הוא עצר ולימד אותם את הלכות "מתנות עניים- לקט שכחה ופאה": "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם: לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם"- החיוב על החקלאים ובעלי השדות, להשאיר חלק מהיבול בשדה לטובת העניים.
חז"ל מסבירים את הבחירה להזכיר את המצווה הזו דווקא כאן באמצע תורת הקרבנות, כדי להדגיש את החשיבות של מעשה הצדקה הזה, שמי שמקיים אותו נחשב כמי שבנה בית מקדש והקריב עליו קרבנות.
עוד באתר:
ההדגשה דווקא על סוג הנתינה הזה של השארת חלק מהתוצרת החקלאית בשדה, ולא באופן כללי על מצוות נתינת צדקה לעניים, בזכות יתרון שאפשר ללמוד מהמצווה הזו:
במצוות צדקה ממונית, אדם יוצא ידי חובה אם נתן כסף לעני, בלי הבדל כמה טרח בהשגת הכסף.
בנוסף כשאדם נותן לעני, הוא יכול לבחור לאיזה עני לתת, כך שיכולים להיות מעורבים בנתינה שיקולים של טובה אישית. לעומת זאת במתנות עניים שכתובים כאן, מדובר בתוצרת חקלאית שאדם עמל וטרח בעבודת כפיים על מנת לגדלם. בנוסף כשאדם משאיר תוצרת בשדה, כל עני יכול לבוא ולקחת, ומדובר במתן בסתר שלא מעורבת בו טובת הנאה אישית.
לכן מוזכר כאן דווקא סוג כזה של נתינה, על מנת ללמד אותנו את המעלות הללו- אותן אנו יכולים ליישם בנתינת הצדקה היום יומית.
