יש תפילות שאדם מבין מיד. יש בקשות שמונחות על הלב בפשטות: סליחה, מחילה, חיים, פרנסה, רפואה וישועה. אבל דווקא התפילה המזוהה ביותר עם הכניסה ליום הכיפורים, הרגע שבו בתי הכנסת מתמלאים באימה, הוד ורעדה, בנויה לכאורה מנוסח משפטי יבש: "כל נדרי ואסרי".
בשיעור מעמיק ומרגש לקראת היום הקדוש, עוסק הרב שניאור אשכנזי בשאלה הזו בדיוק: איך הפכה התרת נדרים לתפילה היהודית המרטיטה ביותר? מדוע דווקא בה פותחים את יום הכיפורים? ומה מסתתר מאחורי המילים העתיקות שנאמרות שוב ושוב, בניגון שחודר גם אל לבבות רחוקים?
ברובד הפשוט, מסביר הרב אשכנזי, תפילת "כל נדרי" באה לסגור פינה הלכתית שיום הכיפורים עצמו אינו מוחל עליה. יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם למקום, אך אינו מוחק התחייבויות שאדם קיבל על עצמו ולא קיים: נדרים, הבטחות, קבלות טובות, התחייבויות לצדקה ומילים שיצאו מן הפה וקיבלו תוקף.
עוד באתר:
כאן נוגעת התפילה באחד היסודות העמוקים של חיי האדם: כוח הדיבור. העולם כולו עומד על אמון. עסקים, יחסים, משפחה, קהילה וחברה – כולם נשענים על ההנחה שמילה היא מילה, שהבטחה היא התחייבות, ושאדם אינו משליך מפיו דיבורים כאילו אין להם משקל.
הרב אשכנזי מביא לכך דוגמאות נוקבות מן התורה ומחז"ל. יעקב אבינו, על פי דברי חז"ל, נתבע על שהתעכב בקיום נדרו לשוב לבית אל ולהודות לה'. משה רבינו, בדרכו לשליחות הגדולה של גאולת ישראל ממצרים, אינו מדלג על התחייבות קודמת ונדרש לשוב אל יתרו ולהתיר את נדרו. אפילו ברגעים הגדולים ביותר, המילה שנאמרה אינה נעלמת.
גם המדרש הידוע על החולדה והבור מבטא את אותה נקודה: הבטחה שניתנה ונשכחה אינה נמחקת רק משום שהחיים המשיכו הלאה. הדיבור יוצר מציאות, וכאשר אדם מפר אותה, המציאות עצמה תובעת ממנו אחריות.
זו הסיבה, מסביר הרב אשכנזי, שתפילת "כל נדרי" נאמרת דווקא בכניסת היום הקדוש. בערב ראש השנה נוהגים לערוך התרת נדרים, אך לא כל הציבור נמצא בבית הכנסת באותה שעה. בליל יום הכיפורים, כאשר כולם מתכנסים, חוזרים ומעמידים את הנושא במרכז: לפני שמבקשים מחילה, צריך לברר מה עשינו עם המילים שלנו.
אבל כאן נפתח רובד עמוק יותר. "כל נדרי" איננה רק טיפול טכני בנדרים שלא קוימו. היא הופכת, בלשונו של הרב אשכנזי, למעין תקדים משפטי רוחני לכל עבודת התשובה של יום הכיפורים.
הרי לכאורה, איך אפשר לשנות את העבר? מעשה שנעשה – נעשה. מילה שנאמרה – נאמרה. חטא שחטאנו – הותיר רושם בעולם ובנפש. התשובה יכולה לפתוח עתיד חדש, אבל כיצד היא יכולה לפעול למפרע?
כאן נכנסת התרת נדרים. בהלכה קיימת אפשרות שחכם מוצא "פתח" לנדר ומברר כי אילו האדם היה מבין מראש את מלוא המשמעות וההשלכות, לא היה נודר כלל. לא מדובר במחיקה שרירותית, אלא בגילוי עומק חדש: האדם לא עמד אז בדעתו השלמה, הוא פעל מתוך בלבול, לחץ, חוסר הבנה או רוח שטות.
וזו, אומר הרב אשכנזי, הטענה הגדולה שאנו מביאים אל יום הכיפורים. כשם שבהתרת נדרים אפשר לגלות למפרע שהנדר לא נולד מתוך דעת מיושבת ושלמה, כך אנו מבקשים מהקב"ה שיביט גם על חטאינו כך: לא באמת רצינו להתרחק. לא באמת רצינו למרוד. היצר הטעה אותנו, הבלבול עטף אותנו, והלב היה במקום אחר.
הרעיון הזה מאיר גם את עבודת שני השעירים ביום הכיפורים. שני השעירים צריכים להיות שווים במראה, בקומה ובדמים. מדוע? משום שבעולם הזה, מסביר הרב אשכנזי, היצר הטוב והיצר הרע אינם תמיד נראים כהפכים מוחלטים. לעיתים הם דומים להפליא. היצר הרע אינו בא תמיד בלבוש של רשע, אלא יודע להציג את החטא כמצווה, את הנפילה כהזדמנות, ואת המתיקות הרגעית כבחירה נכונה.
לכן האדם נכשל. לא תמיד מתוך רצון רע, אלא משום שהשקר נראה לו דומה מאוד לאמת. ביום הכיפורים אנו באים ואומרים: רבונו של עולם, אתה יודע את האמת הפנימית. אתה יודע כמה פעמים היינו מבולבלים, כמה פעמים טעינו לחשוב שהרע הוא טוב, וכמה פעמים היינו שבויים בתעתועי היצר.
מכאן עובר הרב אשכנזי אל העומק הנפשי, על פי דברי אדמו"ר הזקן ב"ליקוטי תורה". המילה "איסור" אינה רק הגדרה הלכתית של דבר אסור. היא גם מלשון לאסור, לקשור ולכבול. החטא אינו רק אירוע שהיה בעבר; הוא עלול להפוך לכבל שמחזיק את האדם גם בהווה.
כאשר אדם חוזר על מעשה שוב ושוב, הוא כבר אינו רק נכשל בו. הוא מתרגל אליו. ההרגל הופך למסלול קבוע בנפש, והמעשה שפעם עורר נקיפות מצפון מתחיל להיראות מובן מאליו. לפעמים הוא אף מקבל בעיני האדם צורה של "היתר", ואפילו של "מצווה".
במובן הזה, "כל נדרי" היא זעקה של אדם שמרגיש את הכבלים שלו. אחרי ארבעים ימי תשובה, אחרי אלול, סליחות, ראש השנה ועשרת ימי תשובה, הוא עומד בפתח היום הקדוש ואומר: אינני מבקש רק מחילה על מה שהיה. אני מבקש חירות. "כל נדרי ואסרי" – כל מה שקושר אותי, כל מה שאוסר אותי, כל מה שמחזיק אותי במסלול הישן – יהא בטל ומבוטל.
הרב אשכנזי מביא על כך את משלו של המשפיע החסידי הרב מנדל פוטרפס על חיית הבונה. הבונה צועדת תמיד באותה דרך, באותו נתיב קבוע, ולכן הציידים יודעים היכן להניח את המלכודת. היא נופלת לא מפני שאין לה כוח, אלא מפני שהיא אינה יודעת לשנות מסלול.
אצל האדם, לעומת זאת, קיימת מתנה אחרת: שכל שמעל הלב, נשמה שמעל ההרגל, יכולת לבחור מחדש. אדם אינו חייב להיות אסיר של הדרך שבה הלך אתמול. הוא יכול לשבור מעגל, להחליף נתיב, לצאת מן המלכודת שהורגל אליה.
וזו אולי אחת הבשורות הגדולות של "כל נדרי". התפילה אינה אומרת לאדם רק: תתחרט על מה שעשית. היא אומרת לו: אתה אינך מוכרח להישאר מי שהיית. גם אם שנים הלכת באותה דרך, גם אם ההרגלים נעשו טבע שני, גם אם נדמה לך שכבר אי אפשר להשתנות – בליל יום הכיפורים נפתחת דלת חדשה.
הרובד האחרון שמביא הרב אשכנזי מגיע מדברי הזוהר הקדוש. לפי הזוהר, "כל נדרי" אינה מכוונת רק לנדרים שלנו מלמטה, אלא גם כלפי מעלה. כשאנו מתירים את נדרינו, אנו מבקשים כביכול שגם הקב"ה יתיר את גזירות הדין, יבטל את השבועות שנגזרו במידת הכעס, ויפתח שער של גאולה, פדות וישועה.
זו כבר אינה רק תפילה פרטית של אדם מול עברו האישי. זו תפילה של ציבור שלם, של כנסת ישראל, המבקשת בערב היום הקדוש: רבונו של עולם, התיר את הכבלים. בטל את הגזירות. פתח את השערים. השב אותנו אליך, והשב את שכינתך לציון.
כך מתברר שנוסח שנראה במבט ראשון משפטי ויבש, הוא למעשה אחד הטקסטים העמוקים ביותר בעבודת יום הכיפורים. הוא מדבר על אחריות למילה, על כוח התשובה לשנות את פירוש העבר, על היכולת להשתחרר מהרגלים, ועל התקווה שגם בשמים ייפתח פתח חדש של רחמים.
ולכן, כאשר החזן עומד לפני ארון הקודש, ספרי התורה בידיהם של המכובדים, והקהל כולו עונה בלחש ובדמעות את המילים העתיקות – זה אינו רק רגע של התרת נדרים. זה רגע שבו יהודי אומר לקב"ה: אני רוצה להיות חופשי מן הכבלים שלי. אני רוצה להתחיל מחדש.
