לקראת יום הכיפורים תשפ"ז, בדרשת התעוררות מקיפה ועשירה, עוסק הרב ברוך רוזנבלום בכוחה של התשובה, בקרבתו המיוחדת של הקב"ה בעשרת ימי תשובה, ובחובתו של כל יהודי שלא לאבד תקווה לעולם – גם כאשר הוא מרגיש רחוק, שבור או שקוע בהרגלים ישנים.
נקודת הפתיחה של הדרשה היא הפסוק "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". בכל השנה, מסביר הרב רוזנבלום, יש הבדל בין תפילת ציבור לתפילת יחיד. תפילת הציבור מתקבלת תמיד בכוחה של הכלל, ואילו היחיד זקוק לזכויות מיוחדות כדי שתפילתו תישמע. אבל בעשרת ימי תשובה המציאות משתנה: גם היחיד נחשב כציבור, והקב"ה קרוב אליו ומקבל את תפילתו באופן מיוחד.
הרב רוזנבלום מביא את לשון הפסוק "אני כברוש רענן", ומסביר כי הקב"ה כביכול מנמיך את עצמו אל האדם, כמו ענפי הברוש הנכפפים כלפי מטה. בימים הללו אין האדם צריך לטפס לגבהים שאינם לפי כוחו; הקב"ה מקרב אליו את הענפים, נותן לו אחיזה, ומזמין אותו לשוב.
עוד באתר:
כדי להמחיש עד היכן מגיעה יד התשובה, מביא הרב את מעשה מנשה המלך. למרות חטאיו החמורים, כאשר שב בתשובה קטרגו מלאכי השרת וטענו שאין לקבלו. אך הקב"ה חתר לו חתירה מתחת כיסא הכבוד וקיבל את תשובתו. המסר ברור: אין מצב שבו אדם יכול לומר על עצמו שהוא כבר רחוק מדי.
משל נוסף שמביא הרב רוזנבלום הוא משל הנשר שבפרשת האזינו. הנשר אינו נוחת בבת אחת על גוזליו, אלא מקשקש בכנפיו ומעורר אותם בהדרגה. כך גם הקב"ה מעורר את האדם: חודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, עד יום הכיפורים. הקב"ה יורד נמוך מאוד, אבל אינו נושא את האדם בכוח. כמו הנשר המציע לגוזליו לעלות על כנפיו, האדם נדרש לעשות את הצעד הראשון.
אך דווקא הקרבה הגדולה הזאת יוצרת גם תביעה גדולה. הרב רוזנבלום מביא את הגמרא במסכת יומא על רב שהלך בערב יום הכיפורים אל הקצב שפגע בו, כדי להתפייס עמו. הקצב דחה אותו בגאווה ואמר לו שאין לו עסק עמו, ולבסוף נהרג מנתז עצם.
על כך מביא הרב את ביאורו של רבי יצחק בלאזר מקובנה: חומרת העונש לא הייתה רק על עצם הפגיעה ברב, אלא על כך שרב עצמו הגיע אליו עד החנות כדי להתפייס, והוא דחה את ההזדמנות. אם אדם פגע ולא ביקש מחילה – זו בעיה אחת. אבל כאשר הצד השני בא עד אליו ופותח פתח, והוא סוגר את הדלת – התביעה קשה הרבה יותר.
מכאן עובר הרב רוזנבלום לנמשל הנוקב: בעשרת ימי תשובה הקב"ה כביכול מגיע עד האדם. הוא נמצא, קרוב, מזמין, מושיט יד. אם גם אז האדם מתעלם ואינו שב, התביעה עליו גדולה בהרבה. לא מפני שהתשובה רחוקה, אלא דווקא מפני שהיא קרובה כל כך.
אחד היסודות המרכזיים בדרשה הוא שהתשובה איננה תוספת מאוחרת לעולם, אלא תנאי לקיומו. חז"ל אומרים שהתשובה נבראה קודם שנברא העולם, מפני שבלי אפשרות לשוב אין לעולם זכות קיום. הקב"ה ברא עולם שבו האדם יכול לטעות, אך עוד לפני הטעות כבר הוכנה הדרך חזרה.
הרב רוזנבלום ממחיש זאת באמצעות דברי מרן הרב שטיינמן על פי האתון שנברא בערב שבת בין השמשות. מדוע נדרש שינוי מיוחד במעשה בראשית כדי שהאתון תפתח את פיה ותדבר אל בלעם? משום שהקב"ה היה מוכן לשנות סדרי בראשית כדי לתת אפילו לבלעם הרשע הזדמנות אחרונה להתעורר ולשוב.
אותו רעיון מופיע גם בסיפור יונה הנביא. יונה בורח, אך הקב"ה מכין מששת ימי בראשית את הדג ואת הדגה שיביאו אותו אל המקום שבו ייאלץ לעצור, להתפלל, ולבסוף ללכת לנינווה. גם הבריחה עצמה אינה מחוץ להשגחה; גם שם הקב"ה מכין לאדם את הדרך חזרה.
הרב רוזנבלום מרחיב גם על תשובת אנשי נינווה, ומביא את המדרש שלפיו מלך נינווה היה פרעה ששרד בים סוף. לאחר שכבר ראה במו עיניו את מכות מצרים ואת יד ה', כאשר יונה הגיע לעירו וקרא לתשובה, הוא הבין את הסכנה והכריע את כל העיר לתשובה. מי שראה פעם אחת לאן מובילה עקשנות מול דבר ה', ידע הפעם להיכנע בזמן.
במרכז הדרשה עומד גם פיוט הסליחות "הוראת דרך תשובה", המונה את גדולי השבים לאורך הדורות. אדם הראשון חטא במצווה קלה, אך שב ואמר "מזמור שיר ליום השבת". קין, שנגזר עליו להיות "נע ונד", התחרט והתפלל, ועונשו הומתק. ראובן פתח בתשובה על מעשה בלבול יצועי אביו, ומתוך ששב מעצמו זכה שצאצאו הושע הנביא יפתח בקריאה הגדולה: "שוב ישראל עד ה' אלוקיך".
גם יהודה מלמד את כוח ההודאה והתשובה. ברגע שבו היה יכול להתחמק, אמר "צדקה ממני", ומתוך ההודאה הזאת זכה למלכות, וזכה ששם האומה כולה – יהודים – ייקרא על שמו. תשובה אינה רק מחיקת חטא; היא יכולה להפוך את נקודת הנפילה עצמה לשורש של גדולה.
לקראת סוף הדרשה מגיע הרב רוזנבלום לנקודה המטלטלת ביותר: איסור הייאוש. הוא מביא את המעשה ברבי יעקב גלינסקי, שחזר מסיביר לאחר המלחמה וגילה כי משפחתו נכחדה. שבור ורצוץ נכנס אל החזון איש ואמר שהוא מיואש מהחיים.
החזון איש סיפר לו משל על אשה שאיבדה בלייפציג ארנק ובו סכום עצום של כסף. המוצא טען שהוא פטור מלהחזיר, מפני שמצא את הארנק בעיר שרובה נכרים ובוודאי הבעלים התייאשו. אך הדין היה שהארנק שייך לבעלה של האשה, והבעל כלל לא ידע על האבידה – וממילא לא התייאש.
ואז אמר החזון איש את המשפט שחודר אל הלב: החיים והנשמה אינם שלך. הם של הקב"ה. ואם כך, אין לך רשות להתייאש מהם. אדם אינו בעל הבית על חייו עד שיוכל להכריז עליהם אבודים. הנשמה היא פיקדון אלוקי, וכל עוד הקב"ה מחזיק אותה בתוכו – סימן שיש שליחות, יש תקווה, ויש דרך חזרה.
זהו לב המסר של הרב רוזנבלום לקראת יום הכיפורים: הקב"ה קרוב, התשובה מוכנה עוד לפני החטא, הבריאה כולה מתגייסת כדי לפתוח לאדם פתח, ואפילו מי שנראה לעצמו רחוק מאוד אינו רשאי להתייאש. בעשרת ימי תשובה, האדם אינו עומד לבד מול עברו; הקב"ה בא לקראתו, מנמיך אליו את הענפים, מקשקש בכנפיו וקורא לו לעלות.
יום הכיפורים אינו יום של ייאוש מן האדם, אלא ההפך הגמור: היום שבו מתגלה עד כמה הקב"ה מאמין באדם, עד כמה הוא ממתין לו, ועד כמה גם אחרי נפילות, חטאים, התרחקות ושנים של בלבול – עדיין אפשר לשוב.
