במעמד 'לחיים' שנערך לאחר תפילת שחרית בערב יום הכיפורים, ט' בתשרי תשפ"ו, נשא ראש ישיבת 'פני מנחם', הגאון רבי שאול אלתר, דברי תורה והתעוררות בענייני עבודת היום, התשובה והסליחה.
בדבריו עמד ראש הישיבה על ייחודו של ערב יום הכיפורים, שאינו רק יום הכנה טכנית לצום, אלא יום שיש בו עבודה בפני עצמה: מצוות האכילה והשתייה בתשיעי, שעליה אמרו חז"ל כי "כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".
הגר"ש אלתר ביאר כי עומק המצווה מלמד שעבודת האדם איננה מצטמצמת רק לפרישה מן העולם ולדמיון למלאכים ביום הכיפורים עצמו. עוד קודם לכן, בערב היום הקדוש, נדרש היהודי לקדש דווקא את האכילה הגשמית, ולהפוך גם אותה לחלק מעבודת ה'.
עוד באתר:
ביום הכיפורים האדם מתעלה מעל אכילה ושתייה, מתנתק מן החומר ומתדבק בקדושת היום. אולם בערב יום הכיפורים העבודה שונה: לא לברוח מן החומר, אלא להעלותו. לאכול ולשתות, אך לעשות זאת כמצווה, כהכנה רוחנית וכחלק מן ההתקשרות לרצון ה'.
בכך, עומדת מצוות האכילה בתשיעי לצד עבודת התענית בעשירי. שתיהן אינן עניינים סותרים, אלא שתי מדרגות בעבודת ה': תחילה לקדש את הגשמיות, ואחר כך להתרומם מעליה.
בהמשך דבריו שילב ראש הישיבה עיון בסוגיית הגמרא במסכת כתובות, בעניין חובת הצדקה, שיעור הנתינה והאופן שבו אדם נדרש להושיט יד לזולתו. מתוך הביאור ההלכתי עלתה נקודה מרכזית בעבודת ערב יום הכיפורים: אי אפשר להיכנס אל יום הדין רק מתוך חשבונות שבין אדם למקום, בלי לרכך את הלב כלפי הזולת.
הנתינה, הדגיש הגר"ש אלתר, איננה רק העברת ממון מאדם לאדם. היא דורשת רגישות, מאור פנים והבנת מצבו של הנזקק. לפעמים עצם צורת הנתינה, האופן שבו האדם מתייחס לחברו, היא חלק מהותי מן החסד עצמו.
בערב יום הכיפורים, כאשר כל אחד מבקש מחילה וסליחה, מוטלת עליו גם החובה להתבונן כיצד הוא נוהג כלפי אחרים: האם הוא רואה את צרכיהם, האם הוא שם לב לבושה שלהם, האם הוא יודע לתת באופן שמרומם ולא פוגע.
מן הסוגיה בכתובות נמשך הקו לעבודת התשובה עצמה. אדם המבקש להיטהר לפני ה' צריך לבנות בתוכו לב רגיש יותר, לב שומע יותר, לב שמסוגל להבחין לא רק בחובותיו כלפי שמים, אלא גם בכאבם ובצרכיהם של בני אדם סביבו.
בדבריו נגע ראש הישיבה גם בבקשה "ישמיענו סלחתי", הנאמרת בלב נשבר אך גם מתוך ביטחון גדול. עבודת התשובה איננה צריכה להביא את האדם לייאוש או לחרדה משתקת, אלא לאמונה עמוקה ברחמיו של הקב"ה, השומע תפילת כל פה ומקבל את השבים אליו באמת.
היהודי נכנס ליום הכיפורים כשהוא יודע את חומרת היום ואת גודל האחריות, אך גם את גודל הקרבה. הוא מבקש סליחה מתוך הכרה בחסרונותיו, אך גם מתוך ביטחון באב הרחמן, הממתין לשובם של בניו.
ערב יום הכיפורים ויום הכיפורים עצמו הם הזמן שבו האדם מתנתק מהבלי העולם, מן הטרדות והחשבונות, ומעמיד במרכז את רצון ה'. האכילה בתשיעי, התענית בעשירי, התפילה, התשובה, הצדקה והפיוס – כולם מצטרפים למהלך אחד של התקרבות.
המסר שעלה מדברי הגר"ש אלתר הוא כי אין עבודת יום הכיפורים בנויה רק על פרישות, אלא גם על קידוש החיים עצמם. האדם אוכל בערב היום הקדוש כמצווה, מתפייס עם זולתו, מרכך את ליבו, נכנס אל היום מתוך אמונה, ומבקש לזכות לשמוע מפי הגבורה: "סלחתי כדבריך".
כך הופך ערב יום הכיפורים ליום של הכנה עמוקה: לא רק הכנת הגוף לצום, אלא הכנת הלב לסליחה. לא רק ריבוי אכילה, אלא ריבוי קדושה. לא רק פחד מן הדין, אלא אמונה גדולה בכוחה של תשובה ובקרבתו של הקב"ה לכל השבים אליו.
