את הקטע משנה התודעה הזה קראתי לפני כמה שנים בעלון הנפלא 'אז נדברו', שכותב הרב שמואל פולק. מאז אני נזכר בו בכל שנה בתקופת הימים הנוראים, ומשתדל גם להזכיר אותו לאחרים:
"במוצאי שבת הגעתי לסליחות הראשונות. מאוד רציתי להתפלל בכוונה ולהתרגש, אפילו שתיתי כוס קפה לפני זה, ונחתי בשבת בצהריים, ובכל זאת בסליחות הייתי עייף, לא מרוכז, לא הצלחתי לכוון. הייתי כל כך מאוכזב מעצמי. ופתאום תפסה אותי מחשבה: רגע, רגע. מי אמר שאני צריך להתרגש בתפילה? אולי הקב"ה צריך, כביכול, 'להתרגש'? מי אמר שה'התרגשות' של הקב"ה תלויה בהתרגשות שלי? אולי זה כמו במסיבת סידור? הילדות הקטנות מתאמנות ימים שלמים על משפטים מרגשים, אבל הן לא באמת מבינות את מלוא המשמעות של מה שהן אומרות ('שאזכה לעשות נחת רוח ולהמשיך את שרשרת הדורות'), נכון? אבל האמא והסבתא יושבות שם בקהל ובוכות ומתרגשות עד עומק נשמתן, מעצם המשפטים שנאמרים.
נכון, הילדה בת השש לא מבינה עד הסוף, אבל זה לא מפריע לאמא להתרגש, כי היא מבינה, וזה מספיק. כך גם כאן: כשאני אומר בתפילה 'ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך', ברור שאני צריך להתרכז ולהסתכל בפירושים כדי לכוון ולהבין, אבל אצל אבינו שבשמיים המשפט הזה מציף מיד את ההיסטוריה היהודית בבת אחת, וכל החיבה מזמן בית המקדש, וכל הייסורים והצרות לאורך הדורות, הכול צף ועולה לפניו.
עוד באתר:
אני לא הסיפור. אם קשה לי, אני צריך להיות כמו הילדות במסיבת הסידור – אנחנו בהופעה, אמא וסבתא מגיעות לכאן ורוצות לשמוע.
ריבונו של עולם, אני אשתדל להבין מה אני אומר, אבל אם לא, תדע שבאתי להופיע לפניך, להמליך אותך, לעשות לך נחת רוח".
