קבוצת בחורים נכנסה באחד מימי השובבי"ם אל הרבי ה'ישועות משה' מוויז'ניץ זי"ע וביקשה ממנו שיורה לה דרך תשובה. הרבי שאל אותם אם הם מצפים שיורה להם להתענות, להסתגף ולצום כפי שנהגו בדורות קודמים. לאחר מכן אמר להם כי הוא יכול להציע דבר קשה יותר: לשבת במשך כמה שעות ברציפות מול הגמרא ו"לצום" מדברים בטלים.
הרבי לא ביקש לפטור אותם ממאמץ, אלא הפנה אותם אל עבודה עמוקה ומתמשכת: להתמסר ללימוד, לשבת מול הסוגיה בלי לברוח מן הקושי, להימנע משיחה בכל פעם שמתעורר הרצון לדבר ולהעניק לתורה את הדעת ואת הלב.
מדוע נחשב לימוד התורה לדרך של תשובה, וכיצד הוא פועל לתיקון ולטהרת האדם? הרב פומרנץ הסביר כי בדברי ה"שפת אמת" מתגלה יסוד שלפיו התורה אינה רק אחת העבודות הראויות לבעל תשובה, אלא בתוכה טמון סוד טהרתו של יום הכיפורים.
עוד באתר:
בתורה נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו". לכאורה קיימת בפסוק כפילות: בתחילה נאמר "לטהר אתכם", ומשמעות הדברים היא שהטהרה ניתנת לאדם מלמעלה; לאחר מכן נאמר "תטהרו", והאדם נדרש לפעול בעצמו. מכאן מתעוררת השאלה מי פועל את הטהרה – הקדוש ברוך הוא או ישראל.
כדי להבין זאת יש לברר מדוע דווקא י' בתשרי נקבע כיום הכפרה לדורות. המשנה במסכת תענית אומרת בשם רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". הגמרא מבארת כי מעלתו של יום הכיפורים היא בהיותו יום סליחה ומחילה והיום שבו ניתנו הלוחות האחרונים.
לאחר שבירת הלוחות הראשונים בי"ז בתמוז, ירד משה רבנו מן ההר ביום הכיפורים ובידיו הלוחות השניים. באותו יום הודיע הקדוש ברוך הוא כי מחל לישראל על חטא העגל והתרצה להם בשמחה. לכן נקבע היום לדורות ליום של מחילה וסליחה.
אלא שלכאורה אפשר היה לראות במחילה ובנתינת הלוחות שני עניינים נפרדים: תחילה נמחל החטא, ובעקבות המחילה קיבלו ישראל מחדש את התורה. לפי הבנה זו, הלוחות היו סימן לריצוי, אך לא מקור הכפרה עצמה.
ה"שפת אמת" מאיר את הדברים באופן אחר וכותב כי עיקר הטהרה נעשה על ידי התורה. לדבריו, הכפרה והטהרה של יום הכיפורים נובעות מכוח הלוחות השניים. נתינת התורה מחדש איננה רק עדות לכך שהחטא נמחל, אלא היא עצמה שורש טהרתו של היום.
הקדוש ברוך הוא לא רק הודיע לישראל כי חטאם נמחל, אלא גם העניק להם את הכוח שבאמצעותו יוכלו להיטהר ולהתחדש. בי' בתשרי נפתחה לישראל דרך של תורה הבאה לאחר החטא, מעמידה את האדם לאחר נפילתו ומשיבה אותו אל אביו שבשמיים.
הלוחות הראשונים היו בבחינת קדושה, כפי שנאמר לקראת מתן תורה: "וקידשתם היום ומחר". הלוחות השניים, לעומתם, הם בבחינת טהרה – דרך מיוחדת לבעלי תשובה הנטהרים מתוך התורה. הם מלמדים כי גם לאחר השבירה הקשר עם התורה אינו נעלם. אדרבה, בתוך התורה עצמה טמון הכוח לתקן את השבר.
כך ניתן להבין גם את דברי רבי עקיבא החותמים את מסכת יומא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמיים, שנאמר: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', ואומר: 'מקווה ישראל ה"; מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".
גם בדברים אלו מופיעים שני צדדים: "לפני מי אתם מיטהרין" – עבודתם של ישראל; ו"מי מטהר אתכם" – הטהרה שמעניק הקדוש ברוך הוא. הפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים" מתאר מים הבאים מלמעלה, ואילו במשל המקווה מודגשת תנועתו של האדם. המים כבר ממתינים לו, אך עליו לבוא ולהיכנס לתוכם.
בשני המקרים המים הם המטהרים. האדם אינו מטהר את עצמו בכוח נפרד מהקדוש ברוך הוא, אלא שיש טהרה המושפעת עליו מלמעלה, ויש טהרה שלה הוא זוכה כאשר הוא נכנס אל המקום שהוכן עבורו. חז"ל מלמדים כי "אין מים אלא תורה", ומכאן שטהרת המים שעליה דיבר רבי עקיבא מגלה את כוחה של התורה בטהרת ישראל.
ה"שפת אמת" מוסיף הבחנה בין תורה שבכתב, המבטאת את דבר ה' המגיע מלמעלה, לבין תורה שבעל פה, המגלה את חלקם של ישראל בקבלת התורה – העמל, החיפוש, ההבנה וגילוי העומקים הטמונים בה. יש אור שהקדוש ברוך הוא מעניק לישראל, ויש אור שהוא נוטע בתוכם ומצפה מהם לעמול כדי לגלותו.
זהו גם ביאור הפסוק: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" – הטהרה הבאה מלמעלה מכוח הלוחות השניים; "לפני ה' תטהרו" – הקריאה לאדם שלא להישאר מחוץ למים, אלא לקבל את המתנה, להיכנס לתורה ולאפשר לה לפעול בתוכו.
אין כאן כפילות, אלא השלמה. תחילה מתוארת המתנה שמעניק ה', ולאחר מכן עבודתם של ישראל בקבלתה. לא די בכך שהתורה קיימת בעולם ומסוגלת לטהר את האדם. כדי לזכות בטהרתה עליו למסור את עצמו ללימודה ולהיעשות כלי הראוי לקבל אותה.
בדברי רבי עקיבא מתגלים למעשה שלושה שלבים. תחילה ישראל מתעוררים לתשובה, מכירים בחטא, נפרדים ממנו ומבקשים לשוב אל הקדוש ברוך הוא. בעקבות תשובתם הם זוכים לטהרה המגיעה מלמעלה – "וזרקתי עליכם מים טהורים" – ולקבלת הלוחות השניים. לאחר קבלת התורה מתחילה עבודתם להיכנס אל מימיה, לעמול בה ולהעמיק את טהרתם מכוחה.
התשובה מכינה את האדם לקבלת המתנה, והתורה פותחת לפניו מדרגה חדשה של עבודה. בתחילה ישראל שבים, לאחר מכן הקדוש ברוך הוא מעניק להם את התורה, ולבסוף הם מתעלים באמצעות המתנה שקיבלו.
מכאן מובנת הוראתו של הרבי מוויז'ניץ לבחורים שביקשו דרך לתיקון. לא הייתה זו רק החלפה של קושי אחד בקושי אחר. מטרת העבודה אינה להכאיב לאדם, אלא להביא אותו אל הכוח המטהר.
אדם מסוגל לעיתים לקבל על עצמו מעשה קשה וחריג, אולם שינוי סדר החיים הוא אתגר עמוק יותר. קביעות אמיתית בתורה דורשת ממנו להעניק מעצמו בכל יום, לוותר על שיחה באמצע הלימוד, להתאמץ להבין גם כאשר הדברים אינם נהירים ולשמור על זמן הלימוד גם לאחר שההתעוררות הראשונית חולפת.
לימוד התורה אינו בא במקום חרטה, עזיבת החטא, וידוי וקבלה לעתיד, ואינו פוטר את האדם מן החובה לפייס את מי שנפגע ממנו. אלה הם יסודות התשובה. אולם לאחר שהאדם עוזב את החטא, עליו למצוא דרך שתמלא את חייו בקדושה ותעניק קיום לתשובתו. זו בשורתם של הלוחות השניים: הקדוש ברוך הוא אינו רק מוחל ליהודי על העבר, אלא נותן לו תורה שבכוחה לבנות את העתיד.
הרב פומרנץ הביא מעשה בבחור שנכשל בליל יום הכיפורים ושתה בשוגג מן המים שהכין לנטילת ידיו. כשהבין את אשר אירע, נכנס אל הרבי מבלז כשהוא ממרר בבכי. הרבי הזדעזע מחומרת המעשה, הניח לו לבכות ולהתחרט, אך לא הותיר אותו בתוך השבר.
לאחר מכן הורה לו להוסיף דף גמרא לסדר לימודו היומי. אם היה רגיל ללמוד דף אחד – שילמד שניים. הרבי לא המעיט מחומרת המעשה, אך הראה לבחור כיצד בונים את החיים מחדש. גם בתוך השבר קיימת אפשרות של לוחות שניים.
התורה אינה רק מעשה טוב שמוסיפים כנגד מעשה רע. היא מי המקווה שאליהם נכנס האדם כדי לחיות חיים שיש בהם יותר קדושה. ברוח זו מובא בשם הרבי מקוצק כי "דף גמרא מטהר כמו מקווה".
אחת הקבלות הראויות ליום הכיפורים היא אפוא קבלה המכניסה את האדם אל המים: לימוד קבוע ורצוף שאינו מתפזר, כל אחד לפי מקומו ויכולתו. כשמשה רבנו ירד מן ההר ביום הכיפורים, הוא לא ירד בידיים ריקות ורק עם בשורת מחילה, אלא הביא עמו את הלוחות.
גם אנו צריכים לצאת מן היום הקדוש לא רק עם מחיקת העבר, אלא עם אחיזה בתורה שתלווה אותנו בהמשך. "לטהר אתכם" היא המתנה שהקדוש ברוך הוא מעניק לנו; "לפני ה' תטהרו" היא התשובה שאנו משיבים לו – להיכנס אל מי הטהרה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות.
