יש רגע אחד בתפילת הימים הנוראים שבו בית הכנסת כולו כאילו עוצר את נשימתו.
שליח הציבור פותח בקול רועד: "ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום…"
המילים מוכרות עד כדי כך שנדמה כאילו היו כאן מאז ומעולם. קשה לדמיין את תפילות ראש השנה ויום הכיפורים בלעדיהן. אפילו מי שאינו בקי בכל סדר התפילה מכיר את הצליל, את האימה ואת התחושה שהמילים האלו נוגעות במקום אחר לגמרי בנפש.
עוד באתר:
אבל מאחורי הפיוט המוכר כל כך מסתתרת אחת התעלומות המסקרנות בתולדות הפיוט היהודי:
מי באמת חיבר את "ונתנה תוקף"?
התשובה המסורתית פשוטה לכאורה: רבי אמנון ממגנצא.
אלא שכאשר פותחים את כתבי היד, את קטעי הגניזה ואת עולם הפיוט הארץ-ישראלי הקדום – הסיפור נעשה מורכב הרבה יותר.
העדויות מלמדות כי "ונתנה תוקף" היה מוכר מאות שנים לפני התקופה שבה אמור היה רבי אמנון לחיות. מכאן עולה שאלה כפולה: אם רבי אמנון לא היה הראשון שחיבר את המילים – כיצד נקשר שמו לפיוט בעוצמה כה גדולה? ומה באמת היה חלקו במסע שלו אל מחזורי אשכנז?
לא סתם פיוט: ה"סילוק" שכבש את המחזור
כדי להבין את הסיפור, צריך להתחיל מן המקום הליטורגי של "ונתנה תוקף".
הפיוט הוא "סילוק" – החלק האחרון במערכת פיוטים המכונה "קדושתא", שתפקידה להוביל את תפילת שליח הציבור אל הקדושה. הוא לא נכתב מלכתחילה כיחידה מנותקת בתוך מחזור כפי שאנו מכירים אותו כיום, אלא כחלק ממערכת פיוטית קדומה ומסודרת.
באותו עולם כבר היו סילוקים אחרים, ובראשם יצירותיו של רבי אלעזר בירבי קליר (אחד מגדולי הפייטנים, זהותו לוטה בערפל וישנם מספר דעות לגביה, מאמר נפרד יבוא ע"כ בהזדמנות, בל"נ).
בקרובה "אופד מאז" לראש השנה הופיע במקור הסילוק "מי לא ייראך". אלא שבמהלך הדורות התרחש דבר יוצא דופן: "ונתנה תוקף" החליף אותו.
ולא רק בקהילה אחת.
במנהגי אשכנז וצרפת, ואף במסורת איטליה, הפיוט התפשט בעוצמה. בקהילות מסוימות נהגו לומר אותו אפילו ביום השני של ראש השנה, גם במקום שבו כלל לא נאמרה קדושתא מלאה. ביום הכיפורים התרחב השימוש בו עוד יותר, ובמנהג פולין הוא החליף את הסילוק הקדום של הקדושתא הקלירית "שושן עמק".
באיטליה קרה דבר מרתק במיוחד: במהלך המאה הי"ג נעלם מן המחזורים חלק ניכר מן הקרובות הקדומות, אבל "ונתנה תוקף" שרד.
זה כבר רמז לכך שלא מדובר בעוד פיוט. זהו 'טקסט' שהצליח לגבור על מסורות ליטורגיות עתיקות ולהישאר.
רבי אמנון ממגנצא: הסיפור שכל ילד מכיר
המקור המרכזי לסיפור המפורסם נמצא בספר "אור זרוע" לרבי יצחק בן משה מווינה, המביא אותו בשם רבי אפרים מבונא מבעלי התוספות.
לפי המסורת, רבי אמנון היה יהודי עשיר ומיוחס ממגנצא. ההגמון ואנשי השלטון ביקשו שוב ושוב להעבירו על דתו. לאחר לחץ ממושך אמר רבי אמנון כי הוא מבקש שלושה ימים לחשוב על הדבר.
מיד לאחר שיצאו המילים מפיו נחרד. עצם האפשרות שאדם מישראל צריך "לחשוב" אם להמיר את אמונתו נתפסה בעיניו כחטא נורא.
לאחר שלושה ימים נקרא אל ההגמון. רבי אמנון ביקש להיענש על המילים שאמר, ובסופו של דבר, לפי המסורת, קוצצו פרקי אצבעות ידיו ורגליו, בעודו מסרב לחזור בו מאמונת אלוקי עולם.
ואז הגיע ראש השנה.
רבי אמנון ביקש שיביאוהו לבית הכנסת ויניחוהו סמוך לשליח הציבור. כאשר הגיע החזן לסילוק, עצר אותו רבי אמנון.
בכתב יד פרמה מופיעה לשון מדויקת: "וכשהגיע שליח ציבור לומר הסילוק אמ' ר' אמנון ובכן ולך תעלה קדושה."
ובהמשך: "ואחר כך אמר 'ונתנה תוקף קדושת היום'…"
מכאן מקבל הפיוט משמעות מצמררת.
"וחותם יד כל אדם בו" – כנגד היד שנקצצה.
"אמת כי אתה דיין ומוכיח" – כהשלמה עם הדין.
"מי יחיה ומי ימות" – בפיו של אדם העומד בעצמו על סף מותו.
לפי המסורת, לאחר שסיים את הסילוק נעלם רבי אמנון מן הקהל, ולאחר פטירתו הופיע בחלום לרבי קלונימוס בן רבי משולם ולימד אותו את הפיוט, בציווי להפיצו בכל קהילות ישראל.
מכאן נולדה הקביעה המוכרת: רבי אמנון חיבר את "ונתנה תוקף".
אלא שאז נכנס לתמונה עולם כתבי היד.
הפיוט פשוט עתיק מדי
הבעיה הראשונה היא הסגנון.
"ונתנה תוקף" אינו נראה כמו פיוט אשכנזי בן תקופתו המשוערת של רבי אמנון.
רובו אינו מחורז. הוא גם אינו בנוי במשקל פייטני סדור מן הסוג שהיה מקובל אצל פייטני אירופה המאוחרים יותר.
דווקא הפשטות היחסית הזו מצביעה על רובד קדום בהרבה.
אבל זו רק ההתחלה.
בגניזת קהיר נמצאו ארבעה קטעים של "ונתנה תוקף".
זהו ממצא דרמטי.
הגניזה שייכת לעולם הפיוט הארץ-ישראלי הקדום, מאות שנים לפני אשכנז של בעלי התוספות. היא אינה מגלה מי כתב את הפיוט – אבל היא עושה דבר חשוב לא פחות: היא דוחפת את תאריך קיומו אחורה בזמן, הרבה לפני רבי אמנון.
כלומר, קשה מאוד להחזיק עוד בתמונה הפשוטה שלפיה רבי אמנון חווה את המאורע הטראגי, ישב וחיבר לראשונה את "ונתנה תוקף", ואז לימד אותו לאחר מותו.
הפיוט כבר היה קיים.
כנראה הרבה קודם.
אולי יניי?
מכאן נפתח כיוון מרתק נוסף.
רבי יניי, מגדולי פייטני ארץ ישראל הקדומים, פעל מאות שנים לפני חכמי אשכנז. חוקרים הצביעו על רמזים לשוניים וסגנוניים שעשויים לקשור את "ונתנה תוקף" ליצירתו.
אבל כאן חשוב לדייק.
אין בידינו כתב יד חתום: "יניי חיבר".
הגניזה מוכיחה קדמות.
הסגנון מתאים לעולם הארץ-ישראלי.
הועלתה אפשרות של קשר ליניי.
אך זהות המחבר אינה מוכחת.
הניסוח המדויק ביותר הוא שהמחקר מצביע על פיוט קדום, אולי מתקופת יניי ואף קודם לכן, אבל אינו מסוגל למסור לנו שם ודאי של מחבר.
ואולי הקליר כבר הכיר אותו
כאן התמונה נעשית מפתיעה עוד יותר.
בכמה מפיוטיו של רבי אלעזר בירבי קליר נמצאות מקבילות בולטות ללשון ולרעיונות של "ונתנה תוקף".
הקליר מתאר פתיחת ספרים, גילוי המעשים הנסתרים ודין שבו נרשמים "טובים ורעים, דקים וגסים". במקום אחר הוא משתמש בלשונות הקרובות מאוד ל"מי יחיה ומי ימות" ול"מי בקצו ומי לא בקצו".
ומכאן עולה שאלה כמעט בלשית:
מי השפיע על מי?
אם "ונתנה תוקף" קדום לקליר – ייתכן שהוא הכיר אותו ושאב ממנו לשון ורעיונות.
אם הוא מאוחר יותר – צריך להסביר כיצד נוצרו המקבילות הקרובות כל כך.
לאור ממצאי הגניזה והסגנון הקדום, האפשרות הראשונה משתלבת היטב בתמונה.
אפילו הבדל קטן בנוסח עשוי לרמוז על הדרך הארוכה שעשה הטקסט.
בנוסח המוכר לנו כיום נאמר: "מי ברעש ומי במגפה".
אלא שבפיוט קלירי מקביל מופיע הביטוי "זה ברחַש ישלים נפשו". מכאן הועלתה האפשרות שלפני הקליר עמד נוסח קדום שבו נאמר "מי ברחש" ולא "מי ברעש".
פרט זעיר.
אבל בעולם כתבי היד, לעיתים פרט כזה הוא חלון שלם אל מאות שנות מסירה.
רבי משולם כבר משתמש בו
ואז מגיעה איטליה.
רבי משולם בן קלונימוס, שפעל באיטליה ובאשכנז ברבע האחרון של המאה העשירית, חיבר סילוק ליום הכיפורים הפותח:
"מי יתנה תוקף תהלתך…"
בהמשך הוא מתאר את האדם כ"יציר חומר", "הבל הבלים", "עלה נידף" ו"קש יבש" – לשונות ורעיונות המזכירים מאוד את "ונתנה תוקף".
לפי הניתוח המובא בחומר, ההשפעה של "ונתנה תוקף" על רבי משולם נראית כמעט ודאית.
וזה קריטי. רבי משולם חי לפני רבי אמנון. אם הוא כבר הכיר את הפיוט, הרי שהפיוט קדם לרבי אמנון בהכרח.
איטליה: החוליה שמחברת הכול
עכשיו מתחילה להצטייר מפה.
פיוטים ארץ-ישראליים רבים הגיעו לאשכנז ולצרפת דרך איטליה. המסלול התרבותי הידוע הוא: ארץ ישראל → איטליה → אשכנז → צרפת.
ופתאום רבי אמנון חוזר לתמונה. לאו דווקא כמחבר. אלא אולי כנושא. כחוליה.
כאדם שהביא את הפיוט ממסורת אחת אל מסורת אחרת.
ומה מיוחד בשם "אמנון"?
אברהם פרנקל הצביע על פרט מסקרן: השם "אמנון" אינו שם אשכנזי טיפוסי באותה תקופה.
לעומת זאת, הוא מוכר באיטליה היהודית.
מכאן עולה אפשרות מעניינת: רבי אמנון ממגנצא אכן היה חכם אשכנזי, אך מוצאו אולי מאיטליה, כחלק מאותם חכמים ומשפחות שעברו צפונה באותה תקופה.
אין זו עובדה מוכחת. אבל היא מתיישבת יפה עם מסלול הפיוט עצמו.
ואם כך – ייתכן שרבי אמנון הכיר את "ונתנה תוקף" מן המסורת האיטלקית, והביא אותו עמו למגנצא.
עבור בני הקהילה האשכנזית שלא הכירו את הפיוט קודם, הוא היה "הפיוט של רבי אמנון".
לא בהכרח משום שהוא כתב כל מילה.
אלא משום שהוא היה זה שהביא אותו אליהם.\
אבל "אור זרוע" הרי אומר שהוא חיבר
כאן אסור לטשטש את הקושי.
ב"אור זרוע" מופיע בפירוש: "שר' אמנון ממגנצא יסד ונתנה תוקף על מקרה הרע שאירע לו…"
ולא רק שם. גם בכתב יד פרמה מופיעה כותרת המייחסת את הייסוד לרבי אמנון, ובכתב יד המבורג מכונה הפיוט "סילוק דר' אמנון".
כלומר, אי אפשר לטעון שמדובר רק בטעות מאוחרת של בעל "אור זרוע".
הייחוס לרבי אמנון היה קיים כבר בתוך המסורת האשכנזית הקדומה.
אז מי צודק?
ייתכן שהשאלה עצמה שגויה.
המסורת מספרת מה ידעו באשכנז על הפיוט.
כתבי היד והגניזה מספרים כמה קדום הטקסט עצמו.
שתי העדויות יכולות לעמוד זו לצד זו, גם אם הן אינן מתיישבות באופן פשוט.
"אמר" – לא "חיבר"
ואז מגיע פרט קטן, כמעט בלתי מורגש.
בגוף הסיפור עצמו נאמר על רבי אמנון: "ואחר כך אמר ונתנה תוקף קדושת היום".
לא "חיבר". לא "ייסד". "אמר".
הייחוס לחיבור מופיע בכותרת ובמסורת שמסביב.
אבל הסיפור עצמו מתאר את מעשה האמירה.
ובכתב היד המדויק יותר אף נאמר שהחזן הגיע "לומר הסילוק", ורבי אמנון עצר אותו והחל ב"ונתנה תוקף".
מכאן נולדת אפשרות היסטורית מרתקת:
אולי במגנצא נהגו עד אז לומר את הסילוק הקלירי הקדום.
רבי אמנון, שהכיר פיוט אחר מן המסורת האיטלקית, אמר במקומו את "ונתנה תוקף".
הפיוט תפס.
הקהל אימץ אותו.
ובהדרגה הוא דחק את הסילוק הקודם.
ואז נקשר באיש שאמר אותו ברגע הדרמטי ביותר בחייו.
כך ייתכן ששתי מסורות נכרכו זו בזו: מסורת הפיוט, ומסורת קידוש השם של רבי אמנון.
אותו פיוט – משמעות חדשה
כאן מתרחשת אולי התמורה העמוקה ביותר.
"ונתנה תוקף" הקדום הוא פיוט אוניברסלי מאוד. הוא מתאר את יום הדין שבו כל הברואים עומדים לפני מלך המשפט.
אין בו כמעט התייחסות ייחודית לישראל, לזכות אבות או למאבק של סנגורים ומקטרגים.
אבל ברגע שהוא נקשר לרבי אמנון – כל מילה בו נטענת באש חדשה.
"ובכן לך תעלה קדושה" – אינו עוד מעבר טכני אל הקדושה בחזרת הש"ץ של מוסף, אלא קידוש השם.
"וחותם יד כל אדם בו" – אינו עוד דימוי של משפט, אלא מזכיר את ידו הקטועה של רבי אמנון.
"מי יחיה ומי ימות" – נשמע אחרת לגמרי כשהוא נאמר בפיו של אדם העומד ממש מול המוות.
המסורת האשכנזית לא רק קיבלה את הפיוט.
היא נתנה לו סיפור.
והסיפור נתן לפיוט נשמה חדשה.
האם רבי אמנון היה דמות היסטורית?
גם כאן התשובה אינה חד-משמעית.
לפי התמונה המוצגת במחקרים, עצם קיומה של דמות בשם רבי אמנון ממגנצא בהחלט מתקבל על הדעת.
השם מתאים לקשר איטלקי. התקופה מתאימה. הקשרים למשפחת קלונימוס מתאימים. גם המסלול שבו עבר הפיוט מתאים.
אבל האם כל פרטי העינויים והאירוע התרחשו בדיוק כפי שתוארו?
על כך אין בידינו דרך לקבוע.
ייתכן שיש בסיפור גרעין היסטורי. ייתכן שנוספו לו שכבות אגדיות. וייתכן שהמסורת עוצבה במהלך הדורות.
אבל מכאן ועד שלילת הסיפור כולו – המרחק גדול.
רבי קלונימוס והחלום
גם דמותו של רבי קלונימוס בן רבי משולם מקבלת פתאום משמעות חדשה.
לפי המסורת, רבי אמנון הופיע אליו בחלום לאחר פטירתו ולימד אותו את הפיוט, תוך ציווי להפיצו.
מבחינה היסטורית, רבי קלונימוס הוא דמות ממשית, בן למשפחה בעלת זיקה עמוקה גם לאיטליה וגם לאשכנז.
אביו, רבי משולם הגדול, עצמו כנראה הכיר את "ונתנה תוקף".
כך שגם אם החלום שייך לעולם המסורת והאגדה – הבחירה דווקא ברבי קלונימוס כמפיץ הפיוט מתאימה להפליא למסלול ההיסטורי האמיתי שבו עברו פיוטים מאיטליה לאשכנז.
החלום הוא רובד אחד. ההיסטוריה התרבותית – רובד אחר.
כך נראה המסע האפשרי
כאשר מצרפים את כל החלקים, נוצר מסלול מרתק:
בארץ ישראל נולד פיוט קדום על יום הדין, שמחברו המדויק אינו ידוע.
ייתכן שהיה זה יניי.
ייתכן פייטן קדום אחר.
משם עבר הפיוט לאיטליה.
באיטליה הכירו אותו פייטנים כדוגמת רבי משולם.
משפחות וחכמים מאיטליה עלו צפונה לאשכנז.
בתוך העולם הזה מופיע רבי אמנון ממגנצא.
ייתכן שהוא הביא עמו את הפיוט אל קהילתו.
בשלב מסוים "ונתנה תוקף" מחליף את הסילוק הקלירי הקדום.
בהמשך נקשר הפיוט לסיפור קידוש השם של רבי אמנון.
אחר כך הוא מתפשט לצרפת.
וכך, במשך מאות שנים, טקסט שנולד ככל הנראה במזרח הופך לאחד מסמלי תפילת אשכנז.
איך הוא ניצח את הקליר?
זו שאלה אדירה בפני עצמה.
הקליר היה מן הפייטנים הנערצים ביותר.
ובכל זאת, "ונתנה תוקף" הצליח לדחוק סילוקים קליריים ממקומם.
ייתכן שהתשובה פשוטה:
זהו פיוט אדיר.
המבנה שלו מדויק כמעט באופן תיאטרלי.
תחילה מלכותו של הקב"ה.
אחר כך המלאכים האוחזים חיל ורעדה.
אחר כך בית הדין.
פתיחת הספרים.
העמדת האדם.
"מי יחיה ומי ימות".
ואז הנפילה אל אפסות האדם:
"אדם יסודו מעפר וסופו לעפר".
ולבסוף – נקודת האור:
"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה".
הפיוט לוקח את המתפלל מן השמים אל הארץ.
מן המלאכים – אליו עצמו.
מן הדין הגדול – אל חייו האישיים.
אבל יש עוד גורם:
הסיפור.
טקסט שנאמר, לפי המסורת, ברגעיו האחרונים של יהודי שמסר את נפשו על אמונתו, אינו נשאר רק פיוט.
הוא נעשה זיכרון.
עדות.
מורשת.
אז מי חיבר את "ונתנה תוקף"?
אחרי כל המסע הזה, אפשר סוף סוף לחזור לשאלה המקורית.
מבחינה מסורתית – רבי אמנון ממגנצא.
כך התקבל באשכנז, כך מופיע במקורות, וכך נשמר במשך מאות שנים.
מבחינה היסטורית-טקסטואלית – קשה מאוד לקבל שהוא היה המחבר הראשון של הפיוט.
הגניזה מכירה אותו קודם.
הסגנון קדום.
הוא קשור לעולם הפיוט הארץ-ישראלי.
רבי משולם, שחי לפני רבי אמנון, כבר הושפע ממנו.
האם יניי חיבר אותו? ייתכן.
האם אפשר להוכיח? לא.
האם רבי אמנון היה קשור אליו? בהחלט ייתכן.
האם הוא הביא אותו לאשכנז, אמר אותו במעמד דרמטי, או היה האיש שבזכותו התקבל?
זו אחת ההשערות המרתקות ביותר שעולות מן החומר.
אולי שאלנו את השאלה הלא נכונה
ואולי כאן נמצא היופי האמיתי.
אולי השאלה אינה רק מי כתב את הפיוט.
אלא מי הפך אותו למה שהוא.
ייתכן שפייטן עלום בארץ ישראל כתב את המילים הראשונות.
ייתכן שיניי ליטש אותן.
ייתכן שפייטנים באיטליה שמרו עליהן.
ייתכן שרבי משולם השתמש בהן.
ייתכן שרבי אמנון נשא אותן עמו למגנצא.
ייתכן שרבי קלונימוס הפיץ אותן.
ואז הגיעו דורות של יהודים, שליחי ציבור, בעלי תפילה, קהילות, ניגונים וזיכרונות – והפכו את "ונתנה תוקף" למה שאנו מכירים היום.
במובן הזה, גם אם רבי אמנון לא היה הראשון שכתב את המילים – ייתכן שהוא אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות הפיוט.
המחבר נשכח. המילים נשארו
יש משהו כמעט סמלי בכך שאחד הפיוטים המפורסמים ביותר בתפילה היהודית הגיע אלינו כשהשם המדויק של מחברו נעלם.
אנחנו יודעים שהוא עתיק.
אנחנו יודעים שהוא קשור למסורת ארץ ישראל.
אנחנו יודעים שעבר דרך איטליה.
אנחנו רואים את עקבותיו אצל פייטנים קדומים.
אנחנו יודעים שבאשכנז החליף פיוטים ותיקים.
אנחנו יודעים שהגיע לצרפת.
ואנחנו יודעים שכבר במסורת האשכנזית הקדומה הוא נקשר אל רבי אמנון ממגנצא.
אבל איננו יודעים בוודאות מי היה האדם הראשון שכתב:
"ונתנה תוקף קדושת היום".
ואולי דווקא בכך יש משהו עמוק כל כך.
הפיוט עצמו מלמד על שבריריותו של האדם.
"אדם יסודו מעפר וסופו לעפר".
המחבר נעלם.
שמו היטשטש.
המילים נשארו.
הן עברו מארץ ישראל לאיטליה, מאיטליה לאשכנז, מאשכנז לצרפת; בין כתבי יד וקהילות, בין פייטנים ומחזורים, בין אגדה להיסטוריה.
ובכל שנה מחדש, באותו רגע שבו שליח הציבור פותח:
"ונתנה תוקף קדושת היום…"
לא קול של אדם אחד בלבד נשמע בבית הכנסת.
נשמעים בו מאות שנים של יהדות.
פייטני ארץ ישראל.
חכמי איטליה.
קדושי אשכנז.
מעתיקי כתבי היד.
שליחי הציבור.
והמוני יהודים שעמדו במשך דורות לפני יום הדין.
כולם מתכנסים לרגע אחד.
לרגע שבו אנו אומרים:
"כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד, וכותב וחותם וסופר ומונה…"
והפיוט העתיק, שמחברו נעלם אי שם בדרך, נולד מחדש על שפתינו.
