בפרשת אחרי מות מצווה הקב"ה את משה רבנו להזהיר את אהרן הכהן באזהרה חמורה ונחרצת: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת… ולא ימות". כבר בעיון ראשון בפסוק מתעוררת תמיהה, שאותה מנסח בעל ה"כלי יקר" בלשונו הצחה: 'לשון "בכל עת" אינו מדוקדק, כי משמע בכל עת לא יבוא אבל לפרקים יבוא, והאמת אינו כן, שהרי אינו בא כי אם פעם אחת בשנה'.
האיסור "ואל יבוא בכל עת" נשמע כמו מגבלה על כניסה תמידית ורציפה בלבד, בעוד שכניסה מדי פעם בפעם דווקא מותרת. והרי כולנו יודעים שהכניסה אל קודש הקודשים אסורה בתכלית האיסור בכל ימות השנה מלבד יום אחד בלבד, יום הכיפורים!
2.
עוד באתר:
מתוך הדקדוק הזה מבאר ה"כלי יקר" כך: 'כשאמר "ואל יבוא בכל עת", רמז שלא יבוא כלל בשום יום שהוא בכלל העת, כי אם ביום שאינו בכלל העת'. אין כאן היתר לבוא "לפרקים" אלא להפך, איסור גורף ומוחלט: אסור לכהן הגדול לדרוך בקודש הקודשים בשום רגע ובשום זמן המוגדר כ"עת". מהי אותה "עת"? זהו סדר הזמן הטבעי, הארצי, המוכר לנו משגרת החיים.
כל עוד השעון מתקתק לפי חוקי הבריאה והחומר, האדם כפוף לגבולות הטבע. בכל מציאות שכזו, הכניסה אל מקום השכינה נעולה וחסומה. הסיבה לכך נוגעת בעצם מהותו של הכהן הגדול: הוא איננו נכנס לשם כאדם פרטי אלא כשליח של כלל ישראל. משום כך, אפילו יהיה צדיק יסוד עולם, קדוש ופרוש, כל עוד שרוי העולם בתוך שגרת השנה, עוונותיהם של ישראל חוצצים ומבדילים בינו לבין קונו, ואשמת העם מונעת גם ממנו את המפגש הישיר עם השכינה. היום היחיד שבו רשאי הכהן להיכנס אל 'לפני ולפנים' הוא יום הכיפורים, מפני שאינו נחשב כלל לחלק מלוח השנה הרגיל.
יום הכיפורים הוא יום שלמעלה מן הזמן, מציאות נשגבת שבה ישראל מתעלים למדרגת מלאכי השרת, כשהם נקיים ומטוהרים מכל עבירה, מחוץ לאטמוספרה של העולם הזה וחוקיותו.
3.
לדברי ה"כלי יקר", התורה לא אמרה באיזה זמן מותר להיכנס, כי לעולם אין כניסה בתוך גדרי ה"עת"; היא רק גילתה לנו שביום הכיפורים אנו פוסעים אל מעבר למימדי הזמן, אל מקום שבו נפתחים השערים לעמידה מוחלטת לפני השם.
רבי ישראל מסלנט זצ"ל נהג לומר, שאילו יום הכיפורים היה מתרחש רק פעם אחת בשבעים שנה, הברכה הגדולה ביותר שאדם היה יכול לאחל לחברו הייתה: "שתזכה לחיות ולהגיע לאותו יום כיפור יחיד ומיוחד!".
